עד שאצא ממחסום הכתיבה בבלוג, הנה קטע מעולה.
ג'ון סטיוארט, קומיקאי אדיר בעל תכנית יומית, מצליח לשתול כתב כלכלי (כמייצג את התקשורת הכלכלית בכלל) על שלא עשה את עבודתו בחשיפת המנגנונים, שבסופו של דבר הביאו לקריסה.
אפשר לייבא אותו במקום את סטנלי פישר? נראה לי שגם הוא זכאי לחוק השבות…
"לא חשבתי שאראה שוב את עזה מבפנים. אני ממש לא עושה את זה בשמחה, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הזו, לחסל את תשתית הטרור. צעדתי עם הצוות ברחוב מרוסק במחנה פליטים. למרות הפחד הגדול, הרגשתי בטוח. הפעם הכוחות צוידו במיטב הטכנולוגיה הצבאית שפותחה ללוחמה בטרור בשטח בנוי. ידעתי שלכל איום, יש מענה מתאים. התחפרתי בעמדה שלי, והכנתי את משגר "הסיני הקטן". דרך הכוונת ראיתי הריסות בתים ובתוכן קבורות גופות וחלקי גופות. ידעתי שאני עושה את המעשה הנכון, אמנם אני רק בורג קטן במערכת, אבל כל אחד כמוני, פוגע בתשתית הטרור עוד ועוד, עד שהיא תקרוס.
לחצתי על ההדק… נשמע פיצוץ עז מכיוון המבנה, ותוך שניות ערימות הלבנים התיישבו אחת על השניה. הדם הקרוש התנזל והוזרק לתוך חלקי הגופות שהתאחדו לגופות שלמים. הגופות המאוחדות, נעמדו על רגליהן וחזרו לנשום ולהזרים דם נוזלי בעורקיהן. חלקן חזרו לשבת ולאכול בתוך המטבח שנעמד על תילו מחדש, וחלקן חזרו לשחק בחצר. קרובי משפחה לא ידעו קץ לשמחתם. מדהים. פעם היתה נדרשת יחידת בינוי שלמה בשביל להקים כך מחדש בניין הרוס, וזה היה לוקח ימים שלמים. ופלוגת רפואה שלמה בשביל לנסות להציל כל כך הרבה אנשים. בזכות הטכנולוגיה, יכול כיום כל חייל להסתובב עם משגר של "הסיני הקטן" בכליו. מכנים את זה: "הקבלן הפרטי" של לוחם החי"ר.
אני לא יכול לומר שזה היה קל. היתה דילמה מוסרית לא קטנה. תמיד יכולה להיות אפשרות שגם מחבלים יחזרו לחיים. מזל שעברנו הכנה מורלית לפני המבצע. פרופ' לפילוסופיה בשם חסה טמא, הסביר לנו, שבשביל חיסול תשתית הטרור מליבם של הפלסטינים, כדאי לשקם ולהחיות כמה שיותר, אפילו במחיר שהשיקום יעזור למחבלים ויחייה אותם. לא מדובר במצב רגיל, כמו במלחמות רגילות שבהן מתעסקים ב"סיוע הומניטרי" בשביל לכסות את התחת. בשביל לחסל טרור ושנאה כל כך עמוקים, יש צורך בשיקום נרחב והחזרת משמעות לחיי האנשים הרגילים. לשם כך יש לפעמים צורך בצעדים מרחיקי לכת, שלמראית עין מוסריותם נראית מוטלת בספק."
אני עושה בשנים האחרונות מאמץ גדול לקרוא דברים בין השורות, לא להאמין אוטומטית לכותרות בתקשורת ולחקור יותר לעומק את העובדות. אני מרגיש שעל ידי כך אני מתחסן מההשפעה האדירה שיש למילה הכתובה או הנאמרת על התת מודע שלי. אני מרגיש שבזה שאני מודע לכמה הדברים משפיעים עלי – זה ישפיע עלי פחות, ויהיה יותר מקום לחשיבה וביקורת.
איזו תמימות…
חבר טוב שלח מייל לחבריו לקראת הבחירות. בין השאר הוא שלח לינק לכתבה ב-ynet על הפגנה נגד ליברמן בחיפה, תוך שהוא מציין שהוא היה בהפגנה. כותרת הכתבה היא: "חיפה: ערבים הפגינו מול ליברמן – וצעקו ברוסית". במרכז הכתבה יש תמונה גדולה של מפגין אוחז שלט גדול נגד גזענות. התמונה די מקרוב והמפגין די במרכז התמונה.
רק בפעם השלישית שפתחתי את הכתבה והבטתי בתמונה, הבנתי שאותו מפגין שבתמונה הוא אותו חבר, חבר מזה שלוש שנים, ושאני מכיר אותו חמש שנים סה"כ. נדהמתי מהעובדה שלא זיהיתי אותו מלכתחילה. התמונה ברורה, אי אפשר לפספס, ומדובר בחבר קרוב. כשדיברנו על זה, חשבנו שכנראה אחת הסיבות לכך היא כותרת הכתבה: "חיפה: ערבים הפגינו מול ליברמן – וצעקו ברוסית". ערבים הפגינו, ומאחר והוא יהודי, המוח שלי פשוט התעלם מהמידע הברור שמדובר בפנים של חבר שלי, פנים שכשאני מביט בתמונה עכשיו, אי אפשר שלא לזהות.
אנחנו חשופים לכמויות אדירות של "מידע" כזה שמגיע מהתקשורת. כל מילה שמוזזת או מוחלפת נותנת משמעות שונה לחלוטין למשפט, ולידיעה. כל תמונה שבוחרים להציג לנו או יותר מזה – לא להציג לנו – משפיעים עלינו בצורה שקשה לתפוס. כל זה מתרכב ל"תמונת מציאות" כפי שאנו תופסים אותה, ועל פיה מרכיבים דעות ומעשים.
קסאם נופל בקול רעם גדול. הוא עושה רעש, לעתים פוגע באנשים, ולעתים, הורג. הוא מפחיד – זו מטרתו. אי אפשר להתעלם ממנו, למרות שמנסים כבר שנים. אי אפשר להתעלם מהאנשים בדרום שאוכלים את זה, למרות שמנסים כבר שנים.
משנת 2004 ועד ערב פתיחת מבצע "עופרת יצוקה", במשך חמש שנים, נהרגו בעקבות ירי תלול מסלול מעזה 14 אזרחים ישראלים. אבל היתה להם לקסאמים השפעה על שאר עשרות אלפי תושבי עוטף עזה. אלפי קסאמים הם אלפי אזעקות, אלפי בומים, אלפי ריצות למחסה.
"מיד נגולל באוזניכם
את סיפורו של מסע. מנצל אחד
ושני מנוצלים ערכו אותו.
בחנו היטב את התנהגות האנשים האלה:
מצאו שהיא תמוהה, גם אם היא שגרתית
חסרת פשר ועם זאת מוכרת
בלתי מובנת למרות שהיא הכלל.
גם במעשה פעוט ולכאורה סתמי
התבוננו בחשד! בדקו אם הוא נחוץ
ובייחוד כשהדבר מקובל!
אנו מבקשים שבעיקר תבחינו
שהדברים שבשגרה אינם טבעיים!
כי בזמנים אלה של מהומה עקובה מדם,
אי סדר מוסדר, הפקרות מחושבת,
אנושיות לא אנושית, אין להגיד על משהו
שהוא טבעי, כדי שלא יהיה דבר
אשר ייחשב כקבוע ואין לשנותו."
ברטולט ברכט, מתוך "היוצא מן הכלל והכלל", ברלין 1930.
היום מתה תושבת ירושלים. בעלה רצח אותה וקפץ מהחלון. בשנת 2008 (עד נובמבר) נרצחו 10 נשים על ידי בני זוגן, ואחת על רקע "חילול כבוד המשפחה". שנה לפני כן, 13 נרצחו על ידי בני זוגן, ואחת על רקע "חילול כבוד המשפחה". בשנת 2005 נרצחו 7 נשים ככל הנראה על רקע "חילול כבוד המשפחה". הן נרצחות בשקט, בביתן. בלי "צבע אדום" מלבד על השטיח. בלי שום מרחב מוגן. לרציחות האלה השפעה על שאר הנשים שחיות במדינה. עשרות אלפי נשים חיות תחת טרור מצד בן הזוג. ואי אפשר גם לעזוב אותו, כי אולי הוא ירצח אותך ויתאבד. אסור להתעלם מזה! אם היינו פועלים נגד הבעיה הזו כמו נגד האלימות שהפלסטינים מפעילים כלפינו, היו צריכים להיות בתי מעצר ענקיים. כל אלפי הגברים נגדם נפתחה תלונה על אלימות במשפחה היו צריכים להיעצר, ולהיחקר על ידי השב"כ. אם היה מישהו אלים במיוחד, מסוק היה "מסכל" אותו ברכבו בדרך הביתה. אבל זה לא היה נגמר בזה. היו מקימים מחסומים, בהם היו מושיבים פסיכולוגים בעמדות ממוגנות, שהיו עושים לנו הגברים מבחני אישיות כדי לסנן את האלימים החבויים. אלו שחוטפים ג'ננה ורוצחים את בת הזוג, ככה, בלי סימני אזהרה. כמובן, שהשב"כ היה מתייחס בחומרה לאמירות המזלזלות בנשים ובכך מתירות את האלימות כלפיהן, אפילו, ואולי בעיקר, אם היו מוסוות באמצעים מתוחכמים כמו הומור שובב. זו הגנה עצמית, אי אפשר לשתוק כשנשים נרצחות כך כל שנה, ואלפי נשים אחרות חיות תחת טרור.
יותר מאלף איש מתים כל שנה מזיהום אוויר רק באיזור המרכז. המוות הזה שקט במיוחד. הוא אפילו לא זוכה למילה באחורי העיתון לה זוכה האישה הנרצחת. הם בעצם אפילו לא יודעים שהם מתים בגלל זיהום האוויר. רק מתים להם בשקט. אי אפשר להתעלם מזה. יש לנו זכות לנשום אוויר נקי! כמובן, שהטיפול לפי גישת הצבא היה צריך להיות ניטור מחמיר של כל מפעל ומפעל. ברגע שעל המסך היתה מתגלית חריגה בזיהום האוויר היה מוקפץ F16. הוא היה מפגיז את המפעל על יושביו, למרות שחלקם חפים מפשע, ומיד מפרסם שזה היה ירי תגובתי לענן רעיל, או שפך לנחל. התעשיינים האלה מנצלים ניצול ציני את האזרחים, מצד אחד אלה השוהים במפעל והם חפים מפשע, ומצד שני התושבים אשר המפעל נמצא בשכנות אליהם. הם חושבים שלא נעז להפגיז אותו כי הוא בתוך אוכלוסיה, אבל אנחנו לא נכנעים לטרור שכזה. לטענות התבוסתניות בדבר ענן הרעל שיתפזר בעקבות הפגזת המפעל הישר אל שכניו, נגיב כמו לטענות הבוגדניות בדבר ענן הרעל שמתפזר בנשמה של יושבי עזה, שכננו, רעל שככל הנראה יחזור ויפגע בנו. זו הגנה עצמית, אי אפשר לשתוק כשאלפי אנשים מתים כל שנה.
אבל לא, עשרות נשים ימותו בשקט נוראי בביתן על ידי בני זוגן, עשרות אלפי נשים אחרות יפחדו ממוות דומה. אלפי אנשים ימותו בשקט בבתי חולים, בהוספיס, או סתם בבית מדום לב, בעוד מאות אלפים אחרים סתם חולים בלי שום סיבה ברורה.
זה הזמן לציין שאיני תומך בגישה זו ללחימה בבעיות אלו, שמאיימות על חיינו לא פחות מהקסאמים. אבל תומך בהתייחסות רצינית ועמוקה אליהן.
אבל זה לא רק הרעש שמבחין בין צורות ההתמודדות שלנו עם מה שמאיים על חיינו.
נחזור למסע של ברכט. סוחר מנסה להגיע ראשון ליעדו כדי לזכות במכרז. הוא רודה באנשיו, מדריך וסבל, כדי להתקדם כמה שיותר מהר. הוא נשאר לבד עם הסבל (הקולי), לו גרם לפציעה, באמצע המדבר, אבוד, אחרי שפיטר את המדריך.
"הסוחר: אהיה טיפש אם לא אפקח עין. לתת אמון זה מטופש. האיש נפגע בגללי, כנראה לכל חייו. מבחינתו זה צודק לגמרי אם ישלם לי כגמולי. ואיש חזק שישן אינו חזק יותר מאיש חלש שישן. זה מחפיר שבן-אדם מוכרח לישון […] כשהיה עייף, הוא קיבל מכות. כשהמדריך ישב איתו, המדריך פוטר. כשהוא מחק את עקבותינו בחול, אולי באמת בגלל השודדים, התגובה היתה אי-אמון. בשעה שגילה פחד על שפת הנהר, הוא זכה לראות את האקדח שלי. איך אני יכול לישון עם איש כזה באותו אוהל? הרי הוא לא ישלה אותי שהוא מוכן להשלים עם כל זה! הייתי רוצה לדעת מה כרגע הוא זומם שם! [הקולי נראה כשהוא שוכב בשלווה לישון] אהיה מטומטם אם אכנס לאוהל הזה."
עד מהרה, הסוחר מפחד כל כך, שהוא יורה בסבל למוות כי חושב שהוא מנסה להורגו. וזה בעוד הסבל מגיש לו את שארית המים שלו, כי הוא פוחד שיגלו שהיו לו עוד מים והוא לא נתן אותם לסוחר. במשפטו של הסוחר:
"השופט: שמע, אל תנסה להלבין את עצמך יותר מכפי שאתה. זה לא יקדם את עניינך. אם טיפלת בקולי שלך בכפפות משי, איך תתרץ את העובדה שהקולי שנא אותך? הלוא רק אם תגרום שנאמין בשנאתו של הקולי, תוכל להביאנו לכך שנאמין שפעלת להגנתך. נסה לחשוב!"
ולבסוף:
"השופט: כעת אשמיע את גזר הדין: בית המשפט מקבל כדבר מוכח שהקולי התקרב אל אדונו לא עם אבן, אלא עם בקבוק מים. אבל אפילו הדבר מוסכם, יותר סביר שהקולי רצה להכות את אדונו בבקבוק המים מאשר שרצה להציע לו לשתות. הסבל היה שייך למעמד שיש לו סיבה מוצקה להרגיש שהוא מופלה לרעה. לגבי אדם מסוגו של הסבל היה זה הגיוני לחלוטין להגן על עצמו מפני קיפוח בחלוקת המים. יתר על כן, אנשים כאלה עם גישתם הצרה והחד-צדדית, שנאחזת אך ורק במציאות, בהכרח חושבים שיש להם הצדקה לנקום במעניהם. ביום שבו מסכמים את החשבון הם יכולים רק להרוויח. הסוחר לא היה שייך למעמד שעמו נמנה הסבל. הוא היה חייב להתכונן לגרוע ביותר מצדו. הסוחר לא יכול היה להאמין במעשה ידידותי מצדו של הסבל, אשר אליו לדבריו הוא התאכזר. השכל הישר אמר לו שסכנה חמורה מאיימת עליו. […] הנאשם פעל אפוא מתוך הגנה עצמית מוצדקת, ואין זה משנה אם איימו עליו או שרק היתה לו סיבה להרגיש שמאיימים עליו. בנסיבות הנתונות הייתה לו סיבה להרגיש שמאיימים עליו. לכן הנאשם יצא זכאי. תביעתה של אלמנת ההרוג נדחית."
אנחנו מצדיקים את מעשינו הקשים, לא רק עכשיו במבצע, גם ביומיום, מול הפלסטינים. סגר, מצור, מחסומים, מעצרים. אנחנו מצדיקים את המעשים כי אנחנו יודעים שכל תגובה אלימה שלהם כלפינו – היא הגיונית. אנחנו לא מצליחים לפתח אמון בהם, לא רק בגלל שמדי פעם מישהו מהם מפר את האמון. אלא בגלל שלא הגיוני לפתח אמון במי שאנחנו מדכאים אותו. ואם אין אמון, לא נשחרר את המצור. לא נשחרר אסירים, נמשיך לחסל את המנהיגים מהאוויר, לסגור אותם בין מחסומים, ולהפר אמון בעצמנו. והם ימשיכו להחנק. מה שיגרום להם לרצות לפגוע בנו עוד יותר – שזה הגיוני.
אם הם מוכנים לקבל את מה שנשאר להם מהשטח (גבולות 1967), כדי לחיות חיים נורמלים, אנחנו לא מאמינים להם, ומתעלמים, כי זה לא הגיוני. נוח לנו להאמין שהם רוצים פשוט להרוג אותנו. נוח לנו לחשוב שהם לא יקבלו שום הסדר טריטוריאלי ורוצים להעיף אותנו לים, כי הם רוצים להחזיר לעצמם את כל מה שלקחנו להם בעבר. כי זה הכי הגיוני. זה מאפשר לנו להמשיך לקחת להם את מה שאנחנו לוקחים להם כיום: חופש, אוטונומיה, חיים, כבוד עצמי, עוד שטח. כי אין לנו ברירה – הם רוצים לפגוע בנו, ואנחנו רק מתגוננים, האיום הוא הרי קיומי. וגם זה הכי הגיוני.
"כך תם ונשלם
סיפורו של מסע.
שמעתם וראיתם.
ראיתם את מה שרגיל ושכיח.
אבל אנחנו מבקשים מכם:
הבינו שמה ששגרתי הוא תמוה!
הבינו שמה שמוכר הוא חסר פשר!
מה שמקובל צריך להפתיע אתכם.
ואשר לכלל, שימו לב שהוא מעוות
ובכל מקום שבו אתם רואים את המעוות
המציאו לו תיקון!"
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מצאתי לנכון לנצל את הפוסט הזה כדי לספור בשקט את אלו שמתות בשקט על ידי בני זוגן בשנת 2009.
28.3.09 – אני מעביר את הרשימה לדף נפרד
פגעת במישהו? קודם כל תאשים ותשקר. אחר כך, כשיעבור הזמן, אפשר להודות בשקר. ממילא כבר לאף אחד לא אכפת. אבל תוך כדי שאתה מודה בשקר רצוי לערער על עצם הנזק שגרמת בפגיעה, ובכך שוב לבטל את היותך פוגע. כך בודאי, תוכל לשוב ולפגוע שוב ושוב בעתיד.
יכול להיות שההתנהגות הזאת לא משפיעה לנו על החיים האישיים?
אגב, אני יודע שיש הרבה לינקים בפוסטים האלה, אבל הפעם כדאי לעבור אליהם. ואם זה ממש קשה, לפחות לעמוד עם העכבר מעליהם כדי להבין במה מדובר.
אגב (2), בוידאו, יש תחושה שהחבר'ה מחכים לנוכחות המצלמה כדי להרים את ההרוגים, מעין מופע מקאברי שכזה. האינסטינקט הוא להרגיש כאילו ככה הם, הם עובדים עלינו, הם נהנים מהמוות. אבל במחשבה שניה… המוות סביבם כל הזמן, הוא כבר עובדה קיימת, טבעי שיפתחו אדישות מסויימת כדי לא למות בעצמם. וזה שהם רוצים "להראות" למצלמה את ההרוגים, לא אומר שלא אנחנו הרגנו את ההרוגים, ושהם לא חפים מפשע.
עדכון 4.2.2009.
צהל לא היחיד שמשקר. לא טענתי שההתנהגות הזו לא הדדית. שוב, כמו ההערה שלי בפוסט המקורי – זה שהם מעוותים את התמונה ומציגים אותה בצורה יותר מזוויעה ממה שהיא, לא אומר שהתמונה לא מזוויעה. לירות פגזי מרגמה לתוך שטח מאוכלס זה לא בסדר. להרוג חפים מפשע מחוץ לחומות בית הספר או חפים מפשע בתוך חומות בית הספר – שניהם מזוויעים. בשביל צבא המדינה שלי – לשקר כתגובה אוטומטית ואחר כך לבדוק פרטים – זה לא בסדר, גם אם הצד השני עושה את זה. להרוג חפים מפשע זה זוועה, גם אם הצד השני עושה את זה.
"במשך עשרות שנים, היה ידוע לכל שמהומה רבתי, מזיקה לכלכלה העולמית…
… זה היה ההסבר המקובל לעובדה ששנות התשעים היו שנים של פריחה כלכלית: עם סיום המלחמה הקרה, היה חופש להתרכז במסחר והשקעות. ככל שמדינות נעשו יותר מרושתות ותלויות אחת בשניה, הסיכוי שיפגיזו אחת את השניה היה נמוך יותר."
כולנו תקועים בצורה זו או אחרת בדפוסים קבועים. איכשהו, אם תתקעו אותנו בקבוצה חדשה של אנשים, תוך כמה שעות, אנחנו נתפוס איזה מקום קבוע שלנו: השקט, המצחיק, הכוחני, המתחכם…. (זה בפשטנות, כמובן שזה יותר מורכב מזה), כאילו כולם כבר מכירים אותי, או "עלו עליי" אם נסתכל בצורה שלילית.
יש את הדברים ש"תמיד קורים לי", או ש"אנשים תמיד עושים ככה וככה". יכול להיות שאין לי בעיה עם זה. אבל יכול להיות שבשלב מסויים זה מתחיל להציק. למה אנשים תמיד מתנהגים אלי ככה. (למשל: מתעלמים ממני, כועסים עלי, מרחמים עלי, סומכים עלי יותר מדי, חושבים שכל דבר שאני עושה הוא מצחיק). אפשר לבחור להישאר במחשבה הזו, של למה הם תמיד עושים ככה וככה, ולומר "אנשים אחרים תמיד…." (חלק גדול מזה גם באמת נכון). אבל אם זה באמת דפוס שאני מרגיש, וזה באמת מתחיל להפריע, אפשר, באומץ לב, לשאול: מה החלק שלי בזה? כאשר זה נחלק בגדול לשני חלקים:
את נוהגת בכביש באשדוד, השעה תשע בערב. נשמעת אזעקה. את יוצאת מהאוטו כדי לתפוס מחסה. רצה אל הדבר הראשון שאת רואה שנראה שיגן עליך – תחנת אוטובוס. אבל לא, הקסאם השיג אותך, והרג אותך.
אתה מגיע לעבודה באתר הבניה. כמו בכל יום, כשיש אזעקה אתה רץ עם שאר הפועלים למרחב המוגן. גם הפעם, ניסית לרוץ אל המרחב המוגן, אבל הטיל היה מהיר ממך, ונהרגת.
את הולכת ברחוב עם אחותך בת הארבע. אין שום מקום בטוח. פתאום שתיכן מתאדות לאוויר בפיצוץ עז. אתן לא יודעות שאתן תופעת לוואי של טיפול כירורגי.
300 מטר מביתך מתגורר איש חשוב שהרבה אנשים היו מעוניינים במותו. אתה נמצא בבית שפתאום הופך לגל של הריסות. שלושה מילדיך מתאחדים עם ההריסות, בעוד אתה, אישתך ושלושה מילדיך נפצעים. (אגב, אהוד ברק גר 1200 מטר מהבית שלי, לברוח?)
חבר'ה, בדרום, מה קורה איתכם? אתם לא קשובים. אנשים מנסים פה לעשות מלחמה כדי להציל את החיים שלכם ואתם עושים שטויות ומתים. זה לא רציני. אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, היום: "התושבים שנהרגו יכלו להינצל, לו היו נשמעים להנחיות פיקוד העורף."
רגע, אכתוב את זה שוב:
"התושבים שנהרגו יכלו להינצל, לו היו נשמעים להנחיות פיקוד העורף."
חבר'ה, בעזה. אתם לא רציניים… אנחנו פונים אליכם בטלויזיה, מפזרים כרוזים, אפילו טורחים להרים טלפון. ואתם בשלכם. לא "מתנערים" מהחמאס (שמחזיק בכם כבני ערובה), מתים לכם מפגזים שנופלים על מטרות אסטרטגיות חשובות. אגב, מטרות אסטרטגיות, אנחנו באים, מפגיזים את הבית של איסמעיל הנייה, והבחור לא בבית. בלילה למחרת, באנו לבקר אצלו גם בעבודה. אך הוא למרבה ההפתעה לא היה גם שם… אוף…
בקיצור, חברים, בדרום, בעזה. אנחנו מנסים לעשות פה מלחמה כדי שיהיה כבר שלום, ואתם מתים לכם, איך זה גורם לנו להיראות? חשבתם על זה?
"זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל לא כולם מצדדים בפעולת צה"ל ברצועה". כך פותח עודד בן עמי, דובר צהל לשעבר ראיון עם עם אריק ילין, תושב שדרות, שקורא להפסקת הפעולה וחזרה לרגיעה והידברות. המעבר לראיון מזכיר לי מעבר לאייטמים צדדים ומוזרים, מארצות רחוקות, כאלה שנסיים אותם עם חיוך משועשע, כמו פינגוינים עפים או סינים שמחקים את צביקה פיק. עודד בן עמי קורא לו נאיבי ואריק מחזיר לו – שלא הוא הנאיבי, נאיבי מי שחושב שכוח ואלימות יפתרו כאן משהו, משני הצדדים – קסאמים מצד אחד ומטוסים מצד שני.
כולם זועמים על הקסאמים שנופלים לנו על הראש, אבל בסופו של דבר, מי שיוצא נגד השיטה – שימוש בכוח להשגת מטרות מדיניות – אלה אותם שמאלנים/יפי נפש/בוגדים/שילכו לעזה. השאר פשוט מצמצמים את זה לכדי רוע פשוט וטהור של הצד השני.
לפני מספר שנים, בשירות מילואים, צורף לעמדה בה הוצבתי בחור. כשהיה מגבניק בסדיר, לקראת סיום שירותו, ירה למוות בפלסטיני שנתפס בגלל זריקת בקבוק תבערה על ילדה, בעודו (הפלסטיני) מוחזק על ידי חיילים/שוטרים, כך סיפר לי. באזרחות אסור לו לשאת נשק, אך כאן צויד בנשק קלעים. העברנו מספר לא קטן של שעות ביחד בשמירות ושוחחנו. הוא סיפר לי על הפחד ששלט בבסיס בשטחים בו הוצב, איך הותקפו מספר פעמים בצורה שתגרום לתחושה של איום על החיים. באותו זמן, כשהיה "צעיר", בנוסף ללחץ בעקבות האיומים מבחוץ, "ניטחן" על ידי הותיקים בצורה אכזרית ומבזה. כך שהרגיש במשך תקופה ארוכה בשירותו – שאמור להיות הרואי ומעורר הערכה – עלוב ומושפל. כמובן, שלשיטתו, צריך להרוג את הפלסטינים בהמוניהם. כששאלתי אותו מה היה עושה אם היה פלסטיני, אם היה חי בתנאים שהם חיים בהם, אותם הוא מכיר בעצמו ממקור ראשון ענה: "אני הייתי המחבל ההכי גרוע". אני לא בטוח אם אני זוכר נכון, אבל הוא אמר שהיה הולך ועושה פיגועים באזרחים ואפילו רוצח ילדים. (היי, אפילו שר הבטחון אמר פעם משהו בסגנון).
המצב הקיצוני הזה, שקל להשליך אותו על איש כזה, שחווה ועשה מעשים קיצוניים, אני מרגיש שכל המדינה לוקה בו. פוגעים בנו. פוגעים באזרחים במדינה שלנו. אין לזה שום הצדקה. כאשר אנחנו שומעים שמדובר במלחמה על שיחרור העם הפלסטיני אנחנו מוחים, זה לא שיחרור זה רצח. [מצד שני, גם לפעולות של פלסטינים נגד חיילים על אדמה כבושה אנחנו קוראים פיגוע ורצח ומגיבים כאילו הותקפו אזרחים, אז איזה פעילות צבאית היא כן ליגיטימית נגד הכיבוש?] אנחנו שומעים שפלסטינים רבים גדלו במחנות פליטים עלובים, מוטרדים על ידי הצבא, נעצרים ומושפלים, כל אחד חווה מוות או פציעה של קרוב על ידי הצבא הישראלי – וכל אלה מביאים לפיגועים, לפגיעה באזרחים חפים מפשע. ואנחנו מוחים – זה לא צידוק. אין צידוק לפגיעה בחפים מפשע. אנחנו שומעים הצהרות קולקטיביות על פגיעה "באויב הציוני" – שהכוונה היא לחיילים, למתנחלים ולאזרחים כאחד. ומוחים על כך. בצדק. זה גם מצחיק. מה זה השטויות האלה "האויב הציוני", הם לא יודעים בכלל מה זה ציוני (האמת שכיום גם אני כבר לא ממש).
אבל כשפוגעים בנו, כשלוחצים אותנו לקיר, ההבדלים מתחילים להיטשטש. את "האויב הציוני" מחליף "פעילי חמאס", כאילו כולם מחבלים מתאבדים, וכולם יורי קסאמים. פקידי ממשל, אנשי משטרה שעובדים תחת משטר החמאס, כולם מטרות ליגיטמיות להריגה. זה שווה ערך להריגת פקידי ממשל שיושבים בקרית הממשלה בתל אביב או בירושלים, כי הם חלק ממנגנון הכיבוש. האזרחים הישראלים שכולם אחראים לכיבוש בצורה זו או אחרת ודמם מותר לפי גישת החמאס – מוחלפים על ידי השכנים ש"מוכנים" שחמאסניקים יגורו לידם, העם הפלסטיני שלא "מתנער" מהחמאס ולכן דמו מותר. אנחנו נלחמים על הבית אז הכל מותר. מה שהיה לא לגיטימי לפלסטינים (בצדק), פתאום כל כך ליגיטימי עבורינו. נכון, אנחנו לא נכנסים לחדר שינה לרצוח ילדה שמתחבאת מתחת למיטה, אבל זורקים פצצה שאנחנו יודעים שכנראה תעשה את אותה עבודה, רק בלי כוונה. איכשהו ספירת גופות האזרחים תמיד גדולה בהרבה "לטובתנו". כנראה שזה לא כזה "בלי כוונה". [יש לי עוד סיפור מהמילואים (למי אין) על חיסול משפחה שלמה בטעות, אופס, ועל הצחוקים שהריצו לאחר מכן עם הטנקיסט שפיספס את המטרה].
כל העניין הזה גורם לי להרגיש כמו במשחק כדורגל בשכונה. מתחלקים לשתי קבוצות ומתחילים לשחק. מישהו עשה עבירה, ישר כל הקבוצה שלו מגנה עליו וכל הקבוצה השניה מאשימה אותו. לא משנה מה קרה. הגורל קבע את הקבוצות, והאמת נקבעת לפי ההשתייכות לקבוצה. אחר כך משחקים בקבוצות אחרות ועל אותה עבירה הדעות יהיו הפוכות.
ככה אני מרגיש בסיכסוך הזה. אנחנו לא באמת נגד פגיעה באזרחים, או נגד אמירות אינפנטיליות כמו "האויב הציוני הכובש האימפריאליסטי", או נגד שימוש בכוח וטרור כדי להשיג מטרות מדיניות. אנחנו פשוט נגד זה שזה נגדנו. כאשר אנחנו מחליטים שזה הזמן שלנו לפעול באותה צורה, אנחנו כבר מוצאים את כל הצידוקים שבעולם למה זה בסדר לפגוע באזרחים (במלחמה כמו במלחמה), למה אנחנו פועלים נגד "הטרור האיסלאמי כחלק מציר הרשע", למה זה בסדר להרעיב 1.5 מליון איש, למה כל מישהו שקשור לממשל הוא "פעיל חמאס" ולכן טרוריסט ולכן בר מוות, למה כל אזרח תמים אינו תמים, למה רק בכוח.
זה מקומם הרבה יותר לאור העובדה שלפי סקר חדשות ערוץ עשר: רוב הציבור בישראל תומך בלחימה ברצועת עזה, אך מיעוטו המוחלט חושב שגיחות הירי יצמיחו איזושהי תועלת בעצירת ירי הרקטות.
מי שמעז להשמיע קול נגד כל זה, הוא מוזר, במקרה הטוב, ובוגד במקרה הרע. לכן אני מעריך את אריק ילין (מתחילת הפוסט), על האמירה הברורה מול המצלמה – מול מגיש מלגלג, מול איש אחר (צריך לראות את הוידאו) שמבטל את עצם הליגיטימיות של האמירה – שזו לא הדרך. החמאס וישראל הולכים באותה דרך, שהיא דרך האלימות, שלא תשיג לנו שום דבר. יש להפסיק את הפעולה כמה שיותר מהר.
ואם אתם מאמינים לפנטזיה שהפלסטינים בעזה שמחים על הפעולה, כי הם כועסים על החמאס אז קבלו.
לא התכוונתי שזה יהפוך (כל כך מהר) לבלוג פוליטי, אבל לעולם יש תכניות אחרות בשבילי.
לא מזמן היתה מלחמה בלבנון. כשיצאנו אליה כולם ששו לקרב. סיימנו אותה מלקקים את הפצעים, כאשר החיזבאללה, מספר חודשים לאחריה, חזק יותר משהיה לפניה.
העם מחה, דרש ראשים של מנהיגים. לא היו אפודים, פרץ חסר נסיון, אף מילה על – "מה התועלת במלחמה הזו?".
מסתבר שהמלחמה נוהלה לא נכון. לכן יצא ספר ההדרכה של וינוגרד: "למה המלחמה האחרונה נוהלה לא נכון, ואיך יוצאים בצורה נכונה למלחמה נוראית ומיותרת".
החבר'ה שקדו על הספר במשך חודשים ארוכים ווידאו שמילאו את הצ'ק ליסט כמו שצריך הפעם:
* שר בטחון מנוסה (אהוד) – יש
* מטרה – יש
* הכרות עם שטח האויב – יש
* הכנת העורף ותשתית הסברתית – יש (לפחות מס שפתיים)
* התיישרות "מחנה השלום" לטובת מלחמה – יש (טוב, האמת זה היה גם בפעם הקודמת, כנראה שאת זה הכי קל להשיג כאן)
* הבהרה לכולם "מי התחיל" במלחמה – יש
* מתינות ואורך רוח בקבלת ההחלטה, תידרוך הקבינט (אף אחד לא יכול לומר כי לא ידע על מה הצביע), תחבולה ולקיחת יוזמה בתיזמון תחילת המלחמה – יש (הכל בקישור אחד)
* שם מגניב למבצע שמתאים לתקופת החגים (עופרת יצוקה) – יש (לא בטוח שוינוגרד ביקש את זה, זה על חשבון הבית).
* לודא שאף שר בקבינט לא עושה מעשה מגונה בקצינה דקה לפני ההצבעה, ואף רמטכל לא מוכר את ההשקעות שלו – יש להניח. דברים יתבררו עוד כמה חודשים.
ראוי לציין, שכמו רופא טוב שפוחד מתביעת רשלנות, כל צעד כזה מתועד (בתקשורת) שורה אחר שורה (ראו לעיל), כדי שלא יגידו אחר כך – הקבינט לא היה מעודכן, לא חשבתם על מיגון, הגבתם בחופזה בלי לתכנן.
אולמרט תלמיד טוב, הוא ביקש לקחת אחריות על פעם קודמת, והנה הוא עושה את זה. הוא הכין שיעורי בית. רגע לפני סיום הקדנציה, הוא יראה לנו שהוא יודע לעשות את זה, לא פחות טוב מגדולי האומה שלנו.
אך חוברת העבודה של וינוגרד, היא רק חוברת עזר. היא לא טרחה לשאול:
אהוד ברק אמר פעם: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". האם הוא באמת מאמין שלוחמי החמאס מעזה, אחרי עוד דחיקה כזו לקיר, דווקא הם יתיישרו ויניחו את נשקם – אני חושב שלא.
אני חושב שהמלחמה הזו תביא לכולנו רק סבל נוסף, לא משנה אם התחילו אותה "לפי הספר". גלעד שליט (זוכרים אותו) ימשיך לקמול לו, ואולי אפילו יספקו לו חברים חדשים. "עוטף עזה" יחטפו טוב מאוד. אם יהיה הישג צבאי הוא יהיה זמני ביותר. בסופו של דבר – רק דיבורים וצעדים בוני אמון יזיזו כאן משהו.
בתקווה שזה יגמר מהר…
Everything Counts 