הבלתי נמנע

שבועיים אחרי שגילו את החולה הראשון בשפעת החזירים בישראל, הוכרז על מצב חירום והוטל משטר צבאי. בשלב זה היו כבר 1400 מתים מהמחלה. הוחל עוצר לילה ברחבי המדינה, השמירה על בתי החולים הופקדה על חיילים. המצב היה יחסית בשליטה עד לאירוע שבו חולה בבידוד שאיבד את העשתונות לא נשמע להוראות והמשיך לרוץ החוצה מהבידוד. הוא נורה למוות במקום. אלה היו הימים האחרונים של מחלקות הבידוד. מספר ימים לאחר מכן כבר לא היו חדרי בידוד במחלקות, ואפילו לא מחלקות בידוד. בתי חולים שלמים פונו והפכו למבני בידוד, אך ככל שהמאמצים לבודד את המחלה גברו – כך גברה האלימות שלה והמידבקות שלה. החיילים כבר לא שמרו מתוך בית החולים, אלא הקיפו אותו מבחוץ. אספקה הוצנחה מלמעלה מאחר שבפעם הקודמת שהשתמשו ברכב קטן בלתי מאוייש כדי להעביר את האספקה פנימה, פלוגה שלמה נדבקה בשפעת כאשר הרכב חזר לטיפולם.

על כל פנים, ביום שבו החולה נורה למוות, החלה התמרדות כללית של החולים האחרים במחלקות הבידוד. לא רק אימת המוות מהמחלה היתה שרויה עליהם, עכשיו גם המדינה, שאמורה לטפל בהם – יורה בהם. התמרדויות אלה  והמשך השתוללות המחלה הם שהובילו לבידוד בתי חולים שלמים והקפתם מבחוץ. בתי החולים נותקו מאמצעי תקשורת כמו טלפונים ואינטרנט מכיוון שהיו חולים שניסו ליצור קשר עם אנשים מבחוץ כדי להפסיק את המצב הנוראי הזה. הטלוויזיה המשיכה לקלוט והממשלה העבירה מסרים לתוך בתי החולים באמצעותה.

מלבד דיכוי המרד, גם המחלה נרגעה במקצת עם פעולות אלה. מרגע שהכוחות עזבו את פנים בית החולים, ובעצם נוצרה מעין סביבה "לא מבודדת" בתוך בית החולים – חולים הפסיקו למות מהמחלה.  חוקרים חשבו שעבר הגל הגדול של המגפה, אך התבדו. חולה אחד הצליח לברוח באמצעות מנהרה. התנאים בבית החולים היו קשים, היה חוסר באספקה והשלטון הפנימי שנוצר לא היה לרוחם של כולם. האיש חיפש אוכל ומקלט. הוא פרץ לאחד הבתים בישוב הסמוך. בני המשפחה השתלטו עליו ונעלו אותו בשירותים. תוך שעות הוא החל לגסוס, ובני המשפחה חלו. הצבא בודד את הבית ובני המשפחה גססו גם כן. החייל הראשון שהגיע לאירוע חלה גם הוא וכל המתחם בודד גם הוא כולל 100 חיילים שעסקו בבידוד. החולים בבית נפטרו, אך החיילים היו חולים רק במקצת.

דר' גולדשמידט, אפידמיולוג שנוי במחלוקת, שם לב להתרחשות הזו ותהה, איך יכול להיות שמחלה קטלנית כמעט לכל חולה בבידוד אינה קטלנית כאשר מבודדים כמות גדולה של אנשים. זה נוגד כל הגיון. הוא חשב לעצמו, שיש טיפולים רפואיים שנראים מנוגדים להגיון ביולוגי. הרי ידוע שהגוף הוא המרפא הטוב ביותר של עצמו, אך לפעמים הוא זקוק לקצת הכוונה. קורה שהדרך שהגוף רואה לנכון לטפל בבעיה מסויימת – גורמת לנזק יותר גדול מתועלת. אז הטיפול הרפואי, הוא לא נגד הבעיה המקורית, כי אם נגד התגובה הטבעית וההגיונית מנקודת מבטו של הגוף. הרפואה הגיעה למסקנות כאלה לא תמיד לפי הגיון ביולוגי – הרי הגוף פועל לפי אותו הגיון – אלא באמצעות תצפית מהצד. תצפית "אובייקטיבית" שלא מתוך להט המאורעות בו שרוי הגוף החולה, שמראה שהדבר הכי הגיוני לעשות הוא את מה שנראה בתחילה הכי לא הגיוני.

דר' גולדשמידט החל להיות קצת מודאג. מה שזה אומר מבחינת הממצאים האפידמיולוגים הוא, שלמרות שנראה שהגיוני לבודד את החולים כמה שיותר, אם מסתכלים על המצב מבחוץ, בעין לא מעורבת, הדבר הנכון הוא לבטל כל בידוד. איך זה יכול להיות? לא ברור, נמצא לזה כבר הסבר אחר כך. זה נוגד את האינסטינקטים שלו כרופא וכחוקר מגיפות, ולכן מפחיד אותו, אך זה מסתמן כאופציה הטובה ביותר. דר' גולדשמידט פנה לראשי הצבא כדי להציע את הסברה שלו, הוא ביקש ליצור ניסוי מבוקר של פתיחת בידוד, אך זכה לתגובות לועגות ותוקפניות.

אמנם הקצב לא היה גדול כמו בתחילה, אך המחלה הרגה עדיין עשרות ולעתים מאות אנשים ביממה. פעם בכמה ימים היו הדבקות חדשות. היו שהחלו לדבר על השמדת בתי החולים ושריפתם, כדי להציל את האוכלוסיה הבריאה. מפקדי ביניים בצבא אפילו ניסו מדיניות כזו. במרפאה מסויימת בגליל, אחד החולים החל לירות עם אקדחו לכיוון החיילים השומרים, ובתמורה כל המרפאה הופגזה מהאוויר והושמדה. כל מי שגר בנתיב של ענן העשן נדבק וחלה בצורה קשה מאוד. שוב החלו בידודים על בידודים. מפקד הגיזרה התראיין בטלויזיה והסביר שלא היתה לו ברירה מכיוון שאחד החולים סיכן את הכוחות ששומרים על בטחון ובריאות אזרחי ישראל הבריאים. המחיר שתושבי העיר נאלצו לשלם בהידבקותם ציער אותו, אך זהו המחיר שעליהם היה לשלם כדי שיוכלו לחיות בבטחה ובבריאות. הוא ניסה לפנות באמצעות הטלויזיה אל כל החולים בבידודים, שלא ינסו דברים כאלה יותר. לכל מדינה יש את הזכות להגן על עצמה, ואם החולים רוצים שנפסיק להרוג אותם, עליהם להבין שהם יהיו מבודדים עד למותם באיזורי הבידוד.

דר' גולדשמידט, שהיה נחוש בצדקתו, החליט להסתנן לתוך אחד מהאיזורים המבודדים הגדולים, כדי להוכיח את הסברה שלא יאונה לו כל רע. הוא חבר לקבוצה מחתרתית והם הצליחו ביחד להסתנן לתל השומר, בית החולים הראשון שבו חלו. הוא שהה שם כיומיים, נפגש עם מנהיגי החולים בבית החולים והצליח לחזור החוצה. לאחר צאתו, חש מעט ברע אך הבריא לחלוטין לאחר מכן. הוא פרסם את ממצאיו ונעצר מיד לאחר מכן על הפרת צו שטח צבאי סגור, נסיון להדבקת אוכלוסיה גדולה במחלה מידבקת קלטנית, ונסיון המרדה בעת מצב חירום, ונידון ל-18 שנות מאסר.

בכלא הוא כתב את המניפסט: "הפתרון – ביטול הבידוד, הבלתי נמנע – בלתי נמנע הוא". הוא הצליח להבריחו החוצה מהכלא, ועל כן נענש בחודש בבידוד. עם כניסתו לבידוד, התעורר הנגיף הרדום והוא חלה בצורה קשה ונפטר.

דר' גולדשמידט הציע לבטל את כל הבידודים, כך שהמחלה תדעך ותאבד מעוקצה. כולם יחלו במחלה קלה, והרוב המוחלט יבריא לחלוטין. נטפל אחד בשני במקום להתנכר, לפחד ולשנוא. הפחד מהמחלה הוא שמקיים אותה ומעצים אותה. הרעיון זיעזע את הבריאים, שטענו שהוא יביא לחיסולם.

שבועיים לאחר מותו, בעקבות נסיון פריצה גדול, בית חולים תל השומר הופגז ונפגע במספר מחלקות. באותו יום חמסין האוויר עמד, וענן העשן התפזר על שטחים עצומים, קוטל רבבות אנשים. השמירה על 300 מתקני הבידוד נחלשה עקב הצורך בחיילים לשמור על הסדר באותם שטחים. מאות אלפי המבודדים פרצו החוצה בזעם ובפחד לאחר שבעה חודשי בידוד. היו הידבקויות חדשות, אך מאחר ומערכת הבידודים קרסה, התחלואות היו קלות ללא נזקים גדולים. תוך ימים ספורים המגיפה דעכה לחלוטין.