אחלה בחלה

מישהו כבר כתב על זה בדיוק ברגע שראיתי את הפרסומת הזו לראשונה, אתמול בלילה.

[/gv]

הוא כתב הרבה דברים שעברו לי בראש כשראיתי את הפרסומת, אבל יש לי מה להוסיף קצת.

יש משהו בהוויה הישראלית, ובעיקר בלהיות חייל ישראלי, שקצת קשה להבין מבחוץ. אני אדבר על החיילים מסוג "טובי בנינו", ולא על ה"עשבים השוטים" שמוציאים לנו שם רע לכאורה. בפועל, החיילים מקיימים משטר צבאי על אוכלוסיה אזרחית – משפילים, מגבילים תנועה, מגבילים אספקה, עוצרים, מקיימים משטר הלשנות, הורגים – כל זה כדי שנוכל להמשיך לקיים את ההתנחלויות ברובד אחד, וכדי שנוכל להמשיך להתעלם מהצורה שבה הקמנו את המדינה ומי נפגע מזה, ברובד היותר עמוק. מתוך התפקיד הזה, שכולו פוליטי, יש גם את הצורך האישי להיות גבר גבר, ולהתמודד עם אתגרים צבאיים, שתמיד יהיו קיימים במצב קונפליקטי שכזה, וכך לשמר את דמות הישראלי החייל הגיבור, תוך יכולת להיות גבר רגיש בחיים האזרחיים.

חלק מהדברים שעלו לי לראש בזמן הצפיה בפרסומת היו כלליים, וחלק כתוצאה מהזכרון שלי כחייל.

צליל המואזין ברקע, כדי להכנס לאווירה, זכור לי ממארבים בלבנון. זכור לי שעם הזמן הוא כבר התחבר לי לתחושה של "הנה אני בשטח חייל גיבור עושה דברים מסוכנים בשביל המדינה שלי, במקום אוריינטלי כזה, איזה נוף יפה". אז מה אם אחרי כן במשך שמונה שנים עבדתי ברמלה ושמעתי את המואזין מטר ממני, הצליל הזה תמיד ישאר ספוג במסר הזה איכשהו.

מישהו (שאינו קיים) משחק בכדור בצד השני, ואופס, הכדור עף לצד השני. זה מזכיר לי שבתור ילדים, לפעמים הכדור היה עף מעבר לאיזו גדר למקום אסור. בית פרטי סגור עם שכן כועס, בית ספר… היתה תחושה משולבת של "האם נצליח להביא אותו חזרה", יחד עם "מישהו עכשיו אולי כועס". השגנו את השטח שלו והפרענו את מנוחתו, ואולי הוא כועס עלינו. זה הצריך לפעמים התגנבויות, אבל לפעמים היה מצב שהצד השני היה בועט חזרה מיוזמתו את הכדור. האקט הזה היה ממש מסר של שלום וחברות. בפרסומת, הכדור עף לצד של החיילים, אופס. האם הוא יחזור? האם הם יכעסו? לא. הם חמודים, האקט הזה של להחזיר את הכדור, פשוט מחמם את הלב.

ואז… הכדור שוב חוזר. מישהו (שאינו קיים) רוצה לשחק שם בצד השני. אמנם הוא תקוע מאחורי החומה הזו שבנינו לו, אמנם הוא גדל במציאות בלתי אפשרית, אמנם כל היהודים שהוא מכיר הם חיילים או מתנחלים, אבל הוא רוצה לשחק. אם ההחזרה היתה אקט של ידידות, זה כבר ממש אקט של שלום. האם הוא אסיר תודה על שהחזירו לו את הכדור? האם הוא רק מחפש כל רגע איך ליצור קשר חברי עם החיילים, שבעצם המציאות הקשה שהיא מעל כולנו נאלצת להפגיש אותם רק ברגעים לא טובים בשאר הזמן (או פשוט להעלים אותם מאחורי החומה)? האם הוא סולח לנו על כל מה שקורה? הוא אוהב אותנו, למרות הכל.

מלבד הרצון הזה שיאהבו אותנו לא משנה מה אנחנו עושים, כאשר יש הבדלי מעמדות כאלה בין חזק לחלש, זה ממש נראה כמו תסמונת שטוקהולם הפוכה. אנחנו השולטים, אבל אנחנו זקוקים יום יום לאישור שאוהבים אותנו, שחקו איתנו בכדור, תגידו שלמרות הכל אתם רוצים דו קיום, תגידו שאתם מוכנים לשכוח את הכל, בלי תנאים כמעט. כל הסיפור הזה של כיבוש נאור, הוא בדיוק זה. אנחנו כובשים אתכם, ושולטים בכם בניגוד לרצונכם, אבל אנחנו עושים את זה בצורה יחסית אנושית. אחרים היו טובחים בכם, אונסים אתכם, גונבים מכם. אנחנו רק מדי פעם כשאנחנו עצבניים – פה מכות, שם הורגים כמה, איזה מצור קטן פה ושם. אבל ככה, בשגרה, אנחנו מה זה חמודים. מחזירים לכם את הכדור כשהוא עף לכם מעל החומה. על זה אנחנו ראויים לאהבה. תנו לנו אהבה. שחקו איתנו.

ואז, מתחיל המשחק…

החייל מתקשר לחברים שלו (בנייד סלקום שלו כמובן, לא במכשיר קשר הצהלי משנת 1914, שעדיין מחזיק, בניגוד לטלפון הנייד שקניתי לפני שנה וחצי), וכולם מגיעים. האווירה נהיית מיד אווירה שלומית, חיילים חוזרים להיות "חיילי פרסומות" על חצי ב' (עם גופיה לבנה מתחת למדים?), הסכנה חלפה. גם הבנות מגיעות. אמנם בנות כבר משמשות כלוחמות, אך התחושה כאן היא שהן הגיעו מתפקידיהן הנשיים, העורפיים, יושבות ומעודדות, כמו שצריך. "פרחים בקנה ובנות בצריח" – כהוויה שמסמלת שלום, אנחנו הרי עם של שלום – אבל כמו בשיר, זהו שלום של צד אחד, שלום אחרי ניצחון וכיבוש (ששת הימים), לא שלום אחרי הסכם ופיוס.

ואז מגיע רגע של תיסכול. הכדור לא חוזר אל החיילים, אחרי יותר משתי שניות. אולי הפלסטינים שם (שלא קיימים) גם רוצים קצת להתמסר עם הכדור לפני שהם מעבירים צד, כמו שעשו החיילים הישראלים? אולי הם רוצים לחזור אל המשחק שלהם, אחרי הפוגה מרעננת של לשחק עם החיילים החמודים? הרי אי אפשר לדעת, יש חומה. החיילים לא עומדים בתיסכול וצועקים "נו…", והפלסטינים בצד השני (שלא קיימים), מצייתים. רצו בכך או לא.. זה לא משנה, הרי אנחנו לא באמת במעמד שוויוני כאן.

איך כל זה הסתיים? הרי אם הכדור נשאר בצד השני, צועקים לו נו…, מי החליט בסוף לסיים את המשחק? החיילים יחזרו אל האפודים והנשקים ויחזרו לפטרל סביב החומה, שתמשיך לעמוד, והאקט הזה, שסימן שלום, יעלם כלא היה סביב הרבה הצדקות והסברים.

העיקר שהיה קצת כיף, אחלה בחלה.

איזון לא עדין

 ידיעה מהיום בעיתון הארץ:

הפצ"ר, ת"אל אביחי מנדלבליט: קליעי "טוטו" אינם מתאימים לפיזור הפגנות
מאת עמוס הראל
הפרקליט הצבאי הראשי, תת-אלוף אביחי מנדלבליט, הודיע אתמול כי הצבא אינו רואה בקליעים מרובה רוגר (המכונים גם "טוטו") אמצעים לפיזור הפגנות. צה"ל עשה שימוש בקליעים, בקוטר 0.22 נגד מפגינים בחודשים האחרונים.

על פי ארגון "בצלם", לפחות בשני מקרים מתחילת השנה נהרגו מהירי פלסטינים, נער בן 14 בחברון ומפגין נגד בניית גדר ההפרדה בנעלין. במכתב ששיגר ל"בצלם", כתב הפצ"ר כי צה"ל נוקט כללים מחמירים באשר לשימוש ב"רוגר", באופן דומה לאלה הנהוגים בפתיחה באש מרובים אחרים.

יריות נורו אתמול בבוקר לעבר מכונית ישראלית, מדרום להתנחלות עפרה שבאזור רמאללה. מהירי לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. בסריקות של כוחות צה"ל, בין הכפרים עין-יברוד וביתין, נמצא המקום שבו הניחו המחבלים את המארב ובו שמונה תרמילים של קליעים מרובה קלצ'ניקוב. המחבלים נמלטו. בתקופה האחרונה, פיגועי ירי בגדה נחשבים לתופעה נדירה יחסית, עקב השיפור ביכולתם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בסיכול פיגועים.

-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_

ידיעה מיום שלישי, גם כן מהארץ:

מייל לעובדי רשות ההגירה: "ובערת הרע מקרבך"
מאת דנה ויילר-פולק
הרוחות סביב הקמת יחידת עוז, יחידת האכיפה חדשה ברשות האוכלוסין וההגירה, לא שוככות והקולגיאליות חוגגת. היום (שלישי) שלח מנהל לשכת עכו של המשרד ברכה בדואר האלקטרוני לרגל הקמת היחידה החדשה בזו הלשון: "עובדי הלשכה בעכו מאחלים לכם הצלחה ומחזקים את ידיכם למען תקיימו הכתוב 'ובערת הרע מקרבך'. יעילות שליחותכם אינה נופלת משלנו. חיזקו ואימצו".

יחידת עוז, שהחלה לפעול ב-1 ביולי, הינה יחידת האכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה ומחליפה את משטרת ההגירה שפעלה עד היום. הרשות כפופה למשרד הפנים ופועלת מכוח החלטת ממשלה שהתקבלה ב-2008. היחידה כוללת 200 פקחים אזרחיים שנבחרו לתפקיד, להם סמכויות שיטור כלפי זרים בלבד.

בימים האחרונים מעוררת היחידה סערה לאור פעילות האכיפה האינטנסיווית שנערכה באחרונה בגן לוינסקי הסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב, פעילות בה עוכבו עובדים זרים ופליטים לשם בדיקת מסמכיהם במטרה לאתר שוהים בלתי חוקיים. מתחילת עבודת היחידה נבדקו כ-700 זרים מתוכם נעצרו 100.

הרשות החדשה תרכז את הטיפול בזרים – מהגנה על זכויותיהם במשא ומתן עם מעסיקים (תחום שעד כה הופקד בידיו של משרד התמ"ת, ד"ו), דרך מעצר של שוהים לא חוקיים ועד לגירוש. היא גם תטפל בפליטים ומבקשי מקלט משלב הזיהוי, דרך בדיקת הבקשה ועד המלצה (עד כה בוצע על ידי נציבות האו"ם לפליטים, ד"ו).

ממשרד הפנים נמסר בתגובה להודעתו של מנהל לשכת עכו, כי "מדובר בעובדי משרד הפנים שמאחלים הצלחה לחבריהם".

הבוקר: עובד ניגרי תקף פקח

בתוך כך, ביממה האחרונה שוב מופנה גל של תקיפות כלפי בכירי יחידת עוז – תוך עליית מדרגה לאלימות פיזית, מילולית ופלילית. הבוקר הותקף פקח של היחידה, במהלך פעילות שגרתית בתחנה המרכזית בתל-אביב. כאשר ביקש הפקח לבדוק את מסמכיו של אזרח ניגרי, הלם זה באגרופיו בפני הפקח וגרם לחבלות בפניו. מקרה נוסף בו נתגלתה פעילות פלילית אירע כאשר רכבו של סגן מנהל יחידת עוז נפרץ בתוך חניון היחידה ונלקחו ממנו מסמכים אישיים. יומיים מאוחר יותר, עצרה משטרת ישראל שני מבקשי מקלט גיאורגים, כשבאמתחתם המסמכים שנגנבו.

-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_

עכשיו קצת קריאה ביקורתית.

מזכיר לי קצת שאחרי סיטואציה, שבה אני מתקרב להבין שיצאתי לא בסדר מול מישהו, אני מודה/מתנצל ומסיים ב-"אבל את/ה…." או אפילו רק "אבל…" ובעצם חוזר חזרה לאותה נקודה של חוסר לקיחת אחריות. רוב העיתונות לדעתי מייצגת את דרך החשיבה הזו, כאשר גם אם מישהו טורח למצוא פגם בהתנהלות שלנו, המדינה והרשויות שלה, הוא יעדן את זה ב"אבל" טוב בסוף, שמכניס לאווירה של "אני לא בסדר אבל אין לי ברירה…", ובעצם… "אני בסדר". כל זה לכאורה בשל צורך להיות "מאוזן".

יש כאן שלושה חלקים:

1. ביקורת

זה השלב שמצדיק את המושג "עיתונות חוקרת". העיתון מדווח על משהו לא תקין בהתנהלות שלנו, כדי שאנחנו נדע ונתרעם על כך (בתכלס, כדי שנצקצק בלשון ונגיד אוי זה נורא). בידיעה הראשונה מדובר על שימוש לא תקין בנשק קטלני מול הפגנה לא מסוכנת. בידיעה השניה, גילוי שנאת זרים וגזענות מצד מערכת חדשה לטיפול בנושא מהגרים "לא חוקיים" שאמורה להיות הומנית יותר מקודמתה, ומנותקת מרגשות שנאה ואלימות.

2. איזון

בעולם לא מאוזן כמו שלנו, התקשורת מנסה להיות "מאוזנת". לדעתי זה יותר מזה, הרי איזון לא יכול לבוא בתוך כל כתבה, אלא במיכלול של התייחסויות, גישות, ודעות. אם כל ידיעה תהיה מאוזנת, זה יצטרך להיות קודם כל מלאכותי, והתוצאה, אותה כתבה בעצם תהיה ריקה ממשמעות. מה גם, שאין איזון. אותו איזון מלאכותי הוא המשך לאותה אשליה שמקיימת את המצב הלא תקין מלכתחילה, ועכשיו, אותה ידיעה רק תזין את האשליה, ותקבע את המציאות.

למה חשוב להודיע על יריות שנורו אל עבר מכונית ישראלית תחת אותה ידיעה קצרה וספציפית שמדברת על שימוש לא חוקי בנשק קטלני מול מפגינים לא מסוכנים. למה חשוב להודיע על תקיפת פקח באותה ידיעה שבה מתואר יחס גזעני של הרשות החדשה. את שני המקרים האלה חשוב לציין, אין ספק, אלו חדשות חשובות, אבל הן לא באמת "מאזנות" את הידיעה המקורית.

ירי על רכב אזרחי הוא פיגוע, הוא לא חוקי ולא מוסרי. אין קשר בינו לבין הפגנה אזרחית לא חמושה ולא מסוכנת. תקיפת עובד ציבור, או פריצה לרכב הן עבירות פליליות ויש להתייחס אליהן כך. אין קשר ביניהן לבין אופי גזעני של בכיר באותה רשות.

המטרה היא ביטול הביקורת העצמית, והחזרת האחריות אל האחר. פלסטינים יורים, אין לנו ברירה אלא להיות אלימים. המהגרים אלימים, צריך יד קשה (מה בין יד קשה לבין גזענות?).

3. נירמול

כאן המסר הוא מאוד חבוי, אך לדעתי חשוב מאין כמוהו. כאשר הפרקליט הצבאי כותב: 'צה"ל נוקט כללים מחמירים באשר לשימוש ב"רוגר"', הוא הופך את הצבא שוב לגוף מוסרי, הגיוני, שמפעיל אלימות שהולמת את הסיטואציה לכאורה. הבעיה לפי משפט זה היא באותם סוררים שלא מקיימים את רוח צהל, ולא בצבא עצמו, הטהור. כך כמובן מתעלמים מה"קריצה" התמידית בתוך הצבא לגבי רמת האלימות כלפי פלסטינים.

כשמשרד הפנים מגיב ש-"מדובר בעובדי משרד הפנים שמאחלים הצלחה לחבריהם", הוא בעצם מנסה לומר, שלא היתה כוונה רעה. אני לא יודע מי ממונה על התגובות במשרד הפנים, אבל זוהי התגובה הגרועה ביותר האפשרית. או, שהיא באמת מוכיחה את המצב העגום – המגיבים אפילו לא הבינו מה לא בסדר בזה, הם רק רוצים שלא יעשו עניין מזה. אבל לא רק המגיבים במשרד הפנים. אני בטוח שהרבה קוראים חושבים: טוב, הוא לא התכוון, מה עושים עניין מכל דבר. וזו בדיוק הבעיה. כאשר מישהו ש"לא מתכוון" עושה שימוש במילים כל כך קשות כלפי קבוצה של אנשים, זה הרבה יותר מפחיד אותי מאשר מישהו שכן מתכוון. זה מראה כמה השנאה שלו שורשית ובסיסית. ועוד, אם מגיב רשמי של משרד הפנים מסוגל בכלל להגיב כך על המקרה, זה מצב מסוכן. זו הבנאליות של הרוע.

ולעניין הגירוש. לפי מוקד סיוע לעובדים זרים, יעדי הגירוש הם:

• ילדים: ילדי מהגרים שמרביתם נולדו בארץ, התחנכו כאן, דוברי עברית וישראלים לכל דבר כעת עומדים להיעצר ולהישלח למדינה שאינם מכירים.
• מהגרי עבודה: אשר רבים מהם הגיעו בהזמנת מדינת ישראל ובאשרות חוקיות, איבדו את מעמדם לפני תום תקופת הויזה בשל הסדר כבילתם למעסיקיהם אשר הוגדר על ידי בית המשפט העליון כעבדות מודרנית. כעת גם הם נעצרים.
• פליטים: מדינת ישראל קבעה הגבלות גיאוגרפיות חמורות על פליטים בישראל ואסרה על מרביתם לשהות בשטח שבין חדרה לגדרה. פליטים רבים מתגוררים בתל אביב, ובמיוחד משפחות, משום שרק שם הצליחו למצוא עבודה, מגורים, והחשוב מכל – מוסדות חינוך לילדיהם. כעת, כל מי שייתפס בתל אביב צפוי למעצר יחד עם ילדיו.

שווה לקרוא בהקשר זה: מיתוסים , בריאות, עדכונים, שיטות של צהל.

הבדיחה

מילן קונדרה כתב ספר על מפלגה שלא הבינה בדיחה. זה מפחיד כשמאבדים את חוש ההומור והכל נהיה כל כך רציני. אבל זה צד אחד של המטבע. כי בדיחה, גם בספר של קונדרה, מנסה לבדוק את הגבולות. במקרה שלו הגבול היה מאוד קרוב וכואב. אבל בדיחה תמיד באה לבדוק, ולרוב היא מתריסה, בעיקר כשהיא מתקרבת לגבול – הי גבול! אין לך חוש הומור.

בדיחה יכולה לשמש כמחאה ושבירת הסדר הקיים, אבל בדיחה יכולה גם לשמש ככלי לשימור הסדר החברתי הקיים. הכל תחת אותם חוקים של התרסה (ממש אוקסימורון – "התרסה ששומרת על הסדר הקיים", ושם בדיוק הקסם).

ויצו אירגנה, לקראת יום האישה של 2009 קמפיין נגד פרסומות סקסיסטיות. כשמסתכלים על הוידאו מהאירוע, יש תחושה לא נעימה. חבורה של נשים, פמיניסטיות, חסרות חוש הומור, כבדות, מצקצקות על קטעי וידאו שנונים, שאמורים לעשות כיף. ובכלל, הן הרי משחקות לידי המפרסמים, שזה בדיוק מה שהם רצו, שחבורת נשים יצאו נגד הקטעים שלהם, יעלו את הרייטינג, וישימו אותם במשבצת ה"חתרנית" והמגניבה.

את התחושה הזו יצרה הפרסומת, מעצם יצירתה. אם ה"שנינות" שלה לא היתה מוצלחת, לא היה טעם בכלל להזכיר אותה. אבל דווקא בגלל שהיא "שנונה" – נוצרת הבעיה. דבר ראשון היא יוצרת מצב שכל ביקורת עליה הופכת את המבקרת לחסרת חוש הומור (ומתוקף כך לא ליגיטימית). בנוסף, יש משהו בפרסומות האלה (לא רק פרסומות), שמודעות לעצמן ולהומור שלהן, שכאילו הופך אותן לתמימות. הסקסיסטיות כל כך בוטה שברור שזה לא בא להזיק, ויש הומור עצמי כזה, לדוגמת  גולדסטאר. עכשיו נו, באמת, הרי ברור שצוחקים, מה אתן עושות מזה עניין… יאללה יאללה אל תהיו כבדות.

אבל אי שם מאחור, דרך הדלת הזו שההומור פותח (בעיקר כשהוא באמת מוצלח), נכנס מסר. נכון, אנחנו מודעים, והכל בצחוקים, אבל הצחוק הזה מסיר הגנות, והמסרים הסקסיסטים – האמיתיים, החבויים, כפי שהנשים בוידאו פירטו – חודרים פנימה.

בתור חובב בדיחות קרש, יש איזה דחף להוציא כל "מחשבת קרש" שעולה לראש, בתקווה שאולי זה יצחיק מישהו. העניין הוא, שבכל מה שנוגע לעניינים סקסיסטיים, אני ממש נפעם מהעוצמות של זה אצל אנשים מסביב. קודם כל, הפוטנציאל של נושא מיני לייצר בדיחה הוא אינסופי. כל דבר שרק מתחרז עם 69, או יש בו שתי אותיות מאיבר מין – ישר מנוכס לבדיחה סקסיסטית. ולא רק זה, היכולת של אנשים להתאפק ולשמור לעצמם את הבדיחה, פשוט שואפת לאפס.

זוכרים את רוג'ר ראביט? תמיד כשאני חושב על הסיפור הזה של הבדיחות, וחוסר היכולת של אנשים להתאפק, אני נזכר בסצינה שבה רוג'ר ניסה להתחבא, כשהבחור הזה בתמונה חיפש אותו. הוא בסוף נחשף, כשהטיפוס הזה הקיש על הקיר את המקצב של שיר מסויים, רוג'ר לא התאפק ושר את סוף השורה (תכונה בלתי נשלטת של דמות מצויירת, לפי חוקי הסרט).

ככה אני מרגיש לגבי הבדיחות האלה… משהו נאמר, שאפשר להפוך אותו במשחק מילים לבדיחה סקסיסטית, ומיד אפשר לראות מישהו שעולה לו חיוך מטופש כזה. כאילו חוקים לא כתובים מכריחים אותו להוציא את זה, גם אם חייו יהיו תלויים בזה (או תלונה על הטרדה מינית). ואז אחרי שהוא מוציא את זה, הוא מחייך חיוך שובב של… נו, אתה לא מצטרף? אין לך חוש הומור?

 

לא. אין לי.

everything counts

את השיר הזה הם לא ניגנו אתמול בהופעה. והוא גם לא זרק גופיה מלאה בזיעה על הקהל…
אבל שירים אחרים מעולים כן היו.
היה כיף, חבל על הזמן.

(מי שלא רואה למעלה את הקליפ אז הוא כאן)

הפיזיולוגיה של החדלון

יש לי שתי משימות גדולות על הראש. שתיהן על המחשב. אחת תיכנות ואחת כתיבה.
אני קם שניה להביא קפה, חוזר אחרי שתי דקות למחשב. עד שהצצתי באתר של העיתון נגמר הקפה. חוזר למטבח להכין סנדביץ. חוזר למחשב, מסתכל על המשימה שלי. עד שאני מבין איפה עצרתי ומה הדבר הבא לעשות, גמרתי את הסנדביץ. קם להביא תוספת. חוזר, יש מייל חדש – פותח – נגמרה התוספת. מחזיר את הצלחת בוהה עוד קצת במסך ואז הכלב מבקש טיול. יוצא לטיול – חוזר – יש כמה מיילים.

ואז…

אני אוזר כוחות. די לבטלה הזו.

אכתוב על זה פוסט.

הבלתי נמנע

שבועיים אחרי שגילו את החולה הראשון בשפעת החזירים בישראל, הוכרז על מצב חירום והוטל משטר צבאי. בשלב זה היו כבר 1400 מתים מהמחלה. הוחל עוצר לילה ברחבי המדינה, השמירה על בתי החולים הופקדה על חיילים. המצב היה יחסית בשליטה עד לאירוע שבו חולה בבידוד שאיבד את העשתונות לא נשמע להוראות והמשיך לרוץ החוצה מהבידוד. הוא נורה למוות במקום. אלה היו הימים האחרונים של מחלקות הבידוד. מספר ימים לאחר מכן כבר לא היו חדרי בידוד במחלקות, ואפילו לא מחלקות בידוד. בתי חולים שלמים פונו והפכו למבני בידוד, אך ככל שהמאמצים לבודד את המחלה גברו – כך גברה האלימות שלה והמידבקות שלה. החיילים כבר לא שמרו מתוך בית החולים, אלא הקיפו אותו מבחוץ. אספקה הוצנחה מלמעלה מאחר שבפעם הקודמת שהשתמשו ברכב קטן בלתי מאוייש כדי להעביר את האספקה פנימה, פלוגה שלמה נדבקה בשפעת כאשר הרכב חזר לטיפולם.

על כל פנים, ביום שבו החולה נורה למוות, החלה התמרדות כללית של החולים האחרים במחלקות הבידוד. לא רק אימת המוות מהמחלה היתה שרויה עליהם, עכשיו גם המדינה, שאמורה לטפל בהם – יורה בהם. התמרדויות אלה  והמשך השתוללות המחלה הם שהובילו לבידוד בתי חולים שלמים והקפתם מבחוץ. בתי החולים נותקו מאמצעי תקשורת כמו טלפונים ואינטרנט מכיוון שהיו חולים שניסו ליצור קשר עם אנשים מבחוץ כדי להפסיק את המצב הנוראי הזה. הטלוויזיה המשיכה לקלוט והממשלה העבירה מסרים לתוך בתי החולים באמצעותה.

מלבד דיכוי המרד, גם המחלה נרגעה במקצת עם פעולות אלה. מרגע שהכוחות עזבו את פנים בית החולים, ובעצם נוצרה מעין סביבה "לא מבודדת" בתוך בית החולים – חולים הפסיקו למות מהמחלה.  חוקרים חשבו שעבר הגל הגדול של המגפה, אך התבדו. חולה אחד הצליח לברוח באמצעות מנהרה. התנאים בבית החולים היו קשים, היה חוסר באספקה והשלטון הפנימי שנוצר לא היה לרוחם של כולם. האיש חיפש אוכל ומקלט. הוא פרץ לאחד הבתים בישוב הסמוך. בני המשפחה השתלטו עליו ונעלו אותו בשירותים. תוך שעות הוא החל לגסוס, ובני המשפחה חלו. הצבא בודד את הבית ובני המשפחה גססו גם כן. החייל הראשון שהגיע לאירוע חלה גם הוא וכל המתחם בודד גם הוא כולל 100 חיילים שעסקו בבידוד. החולים בבית נפטרו, אך החיילים היו חולים רק במקצת.

דר' גולדשמידט, אפידמיולוג שנוי במחלוקת, שם לב להתרחשות הזו ותהה, איך יכול להיות שמחלה קטלנית כמעט לכל חולה בבידוד אינה קטלנית כאשר מבודדים כמות גדולה של אנשים. זה נוגד כל הגיון. הוא חשב לעצמו, שיש טיפולים רפואיים שנראים מנוגדים להגיון ביולוגי. הרי ידוע שהגוף הוא המרפא הטוב ביותר של עצמו, אך לפעמים הוא זקוק לקצת הכוונה. קורה שהדרך שהגוף רואה לנכון לטפל בבעיה מסויימת – גורמת לנזק יותר גדול מתועלת. אז הטיפול הרפואי, הוא לא נגד הבעיה המקורית, כי אם נגד התגובה הטבעית וההגיונית מנקודת מבטו של הגוף. הרפואה הגיעה למסקנות כאלה לא תמיד לפי הגיון ביולוגי – הרי הגוף פועל לפי אותו הגיון – אלא באמצעות תצפית מהצד. תצפית "אובייקטיבית" שלא מתוך להט המאורעות בו שרוי הגוף החולה, שמראה שהדבר הכי הגיוני לעשות הוא את מה שנראה בתחילה הכי לא הגיוני.

דר' גולדשמידט החל להיות קצת מודאג. מה שזה אומר מבחינת הממצאים האפידמיולוגים הוא, שלמרות שנראה שהגיוני לבודד את החולים כמה שיותר, אם מסתכלים על המצב מבחוץ, בעין לא מעורבת, הדבר הנכון הוא לבטל כל בידוד. איך זה יכול להיות? לא ברור, נמצא לזה כבר הסבר אחר כך. זה נוגד את האינסטינקטים שלו כרופא וכחוקר מגיפות, ולכן מפחיד אותו, אך זה מסתמן כאופציה הטובה ביותר. דר' גולדשמידט פנה לראשי הצבא כדי להציע את הסברה שלו, הוא ביקש ליצור ניסוי מבוקר של פתיחת בידוד, אך זכה לתגובות לועגות ותוקפניות.

אמנם הקצב לא היה גדול כמו בתחילה, אך המחלה הרגה עדיין עשרות ולעתים מאות אנשים ביממה. פעם בכמה ימים היו הדבקות חדשות. היו שהחלו לדבר על השמדת בתי החולים ושריפתם, כדי להציל את האוכלוסיה הבריאה. מפקדי ביניים בצבא אפילו ניסו מדיניות כזו. במרפאה מסויימת בגליל, אחד החולים החל לירות עם אקדחו לכיוון החיילים השומרים, ובתמורה כל המרפאה הופגזה מהאוויר והושמדה. כל מי שגר בנתיב של ענן העשן נדבק וחלה בצורה קשה מאוד. שוב החלו בידודים על בידודים. מפקד הגיזרה התראיין בטלויזיה והסביר שלא היתה לו ברירה מכיוון שאחד החולים סיכן את הכוחות ששומרים על בטחון ובריאות אזרחי ישראל הבריאים. המחיר שתושבי העיר נאלצו לשלם בהידבקותם ציער אותו, אך זהו המחיר שעליהם היה לשלם כדי שיוכלו לחיות בבטחה ובבריאות. הוא ניסה לפנות באמצעות הטלויזיה אל כל החולים בבידודים, שלא ינסו דברים כאלה יותר. לכל מדינה יש את הזכות להגן על עצמה, ואם החולים רוצים שנפסיק להרוג אותם, עליהם להבין שהם יהיו מבודדים עד למותם באיזורי הבידוד.

דר' גולדשמידט, שהיה נחוש בצדקתו, החליט להסתנן לתוך אחד מהאיזורים המבודדים הגדולים, כדי להוכיח את הסברה שלא יאונה לו כל רע. הוא חבר לקבוצה מחתרתית והם הצליחו ביחד להסתנן לתל השומר, בית החולים הראשון שבו חלו. הוא שהה שם כיומיים, נפגש עם מנהיגי החולים בבית החולים והצליח לחזור החוצה. לאחר צאתו, חש מעט ברע אך הבריא לחלוטין לאחר מכן. הוא פרסם את ממצאיו ונעצר מיד לאחר מכן על הפרת צו שטח צבאי סגור, נסיון להדבקת אוכלוסיה גדולה במחלה מידבקת קלטנית, ונסיון המרדה בעת מצב חירום, ונידון ל-18 שנות מאסר.

בכלא הוא כתב את המניפסט: "הפתרון – ביטול הבידוד, הבלתי נמנע – בלתי נמנע הוא". הוא הצליח להבריחו החוצה מהכלא, ועל כן נענש בחודש בבידוד. עם כניסתו לבידוד, התעורר הנגיף הרדום והוא חלה בצורה קשה ונפטר.

דר' גולדשמידט הציע לבטל את כל הבידודים, כך שהמחלה תדעך ותאבד מעוקצה. כולם יחלו במחלה קלה, והרוב המוחלט יבריא לחלוטין. נטפל אחד בשני במקום להתנכר, לפחד ולשנוא. הפחד מהמחלה הוא שמקיים אותה ומעצים אותה. הרעיון זיעזע את הבריאים, שטענו שהוא יביא לחיסולם.

שבועיים לאחר מותו, בעקבות נסיון פריצה גדול, בית חולים תל השומר הופגז ונפגע במספר מחלקות. באותו יום חמסין האוויר עמד, וענן העשן התפזר על שטחים עצומים, קוטל רבבות אנשים. השמירה על 300 מתקני הבידוד נחלשה עקב הצורך בחיילים לשמור על הסדר באותם שטחים. מאות אלפי המבודדים פרצו החוצה בזעם ובפחד לאחר שבעה חודשי בידוד. היו הידבקויות חדשות, אך מאחר ומערכת הבידודים קרסה, התחלואות היו קלות ללא נזקים גדולים. תוך ימים ספורים המגיפה דעכה לחלוטין.

זה מסוכן

אתם חייבים להודות שזה מצחיק. סופסוף רואים פעילות יזומה של שלטונות החוק נגד האלימות של המתנחלים כלפי ערבים, ותראו איך זה נגמר. בגדול, שוטרים התחפשו לערבים שנתקעו עם האוטו בצד הדרך, באו מתנחלים והחלו לתקוף אותם, אז השוטרים ניסו לעצור אותם (כנראה לא באתר התקיפה).

עו"ד עדי קידר ייצג את החשודים בבית המשפט, וטען כי התנהלות השוטרים היתה "פרובוקטיווית", כיוון שהשוטרים פעלו בדומה למחבלים שביצעו את הפיגוע בבקעה לפני כשבועיים. לדבריו, "המתנחלים היו יכולים לחשוב שמדובר באירוע ביטחוני". על פי ההערכות במשטרה, המחבלים שביצעו את הפיגוע בבקעה עצרו בצד הדרך וביימו תקר בגלגל, השוטרים עצרו כדי לעזור להם והמחבלים פתחו לעברם באש מטווח אפס.

בסדר, נו. עורך דין. כל הסיפור הזה של תקר הוא מטורף. אני בעד להכניס חוק שכל מכונית עם פנצ'ר – אפשר לפוצץ אותה על יושביה, אולי זה מחבלים. בקיצור, האמירה הזו שיעשעה אותי, אבל כשהמשכתי לקרוא, הצחוק שלי הפך לצחוק מטריד כזה, צחוק של יאוש…

בית המשפט מתח היום ביקורת קשה על שיטת הפעילות של המשטרה, וקבע כי זו סיכנה חיי אדם. השופט דוד גדול כתב בין היתר בהחלטתו: "אני מבקש להצטרף לפליאתו של עו"ד קידר על עצם הרעיון שעמד בבסיסו של אותו אירוע, שבו המשטרה, לאחר שאיבדה שניים מטובי בניה, מסכנת שוב את אנשיה". בית המשפט סירב לאפשר למשטרה לעכב את ביצוע ההחלטה על שחרור החשודים כדי לערער עליה. 

שמעתי שהמחבלים אכלו ביסלי לפני תקיפת השוטרים. ולכן, אכילת ביסלי במסגרת נסיונות אכיפת חוק היא פרובוקציה, בעיקר לאחר שהמשטרה איבדה שניים מטובי בניה. השופט, לא עורך דין, עכשיו אומר שהיה מדובר בסיכון אנשיה של המשטרה. לא הבנתי.. האם הוא מתכוון שהסיכון הוא מפגיעה על ידי פלסטינים או על ידי מתנחלים… כי לשלוח שתי שוטרות להיות סוכנות בין סוחרי סמים למשך כמה חודשים זה בכלל לא מסוכן. ורגע, המשטרה והצבא לא מפעילים בשיטתיות מסתערבים? זה לא מסוכן? זו לא תחבולה?

אבל חשוב לשים לב. החשודים שוחחרו, בלי אפשרות של המשטרה לעכב את הבקשה. המשטרה נענשת על שביצעה את תפקידה.

בית המשפט השלום בכפר סבא קיבל את עמדת ההגנה, לפיה התחזות השוטרים היתה פסולה, וקבע כי החמישה ישוחררו בתנאים מגבילים…

מה פסול, מה?

הייתי רוצה בכיף לכתוב כאן "חלם" או "יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל", אבל לצערי זו תהיה התחמקות. זו לא טיפשות, זה לא בילבול. זו הבנאליה המפגרת של הכיבוש. בלי הרוגים, בלי נישול משטחים, סתם ככה…
ולסיום:

ממשטרת ש"י נמסר: "נעביר את התייחסותנו רק לאחר שנקרא את פרוטוקול בית המשפט". בשל כניסת השבת פרוטוקול הדיון טרם פורסם. 

על זה אמרו דפש מוד:

It all seems so stupid
It makes me want to give up
But why should I give up
When it all seems so stupid?

זה לא אני

אחד המסרים הראשונים שלמדתי בקורס אילוף כלבים בצבא, הוא ש"תיקון" – כלומר עונש על פעולה לא רצויה שהכלב עושה – צריך להיתפס על ידי הכלב כאילו בא משום מקום. כלומר, לא אני, עם המטען הרגשי שלי, נותן את ה"תיקון" (שיכול להיות למשל משיכה חזקה ברצועה), אלא "העולם", "כוח עליון" כלשהו, בלתי תלוי. כך הוא לא ינסה להימנע מהתיקון בתחבולות שהוא יעשה מולי, הרי זה לא אני, זה פשוט ככה. אם אומרים לשבת ולא יושבים – "העולם" מעביר לו מסר שזה לא טוב. וזהו. נקודה. במקביל ליצירת המוחלטות של הפקודות מבחינת הכלב, זה עושה גם משהו אצלי. אני מתחיל להרגיש שזה באמת לא אני שעושה את זה, שמכאיב לו. זו פשוט התגובה היחידה האפשרית להתנהגות, ומכיוון שכך, זו לא החלטה שלי, אז זה לא אני.

 

אני חושב על כל הכתבות שהתפרסמו בימים האחרונים על התנהגות הצבא במבצע האחרון. מלבד העובדה שמצחיק אותי שעושים מזה עניין: הרי העדויות לדברים קיימות תמיד, רק בוחרים לא להאמין להן, מי שבצבא יודע טוב מאוד שזה מה שקורה. אני חושב על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על התוקפנות שלנו. מלבד גישת ה"זה לא היה, אבל אם זה היה אז זה מגיע להם", יש כאן עוד משהו. אנחנו עומדים מול בעיה לא פשוטה: יורים עלינו מתוך אוכלוסיה. הפתרון שאנחנו מציעים מזכיר לי מאוד את גישת האילוף ההיא. קסאם שיוצא מבית ספר, מאוכלס או לא, הוא הגורם, ופגז התותח או המרגמה שנוחת בבית הספר בתמורה, הוא התוצאה. אנחנו משכנעים את עצמנו שאין אנשים בדרך, אין החלטות בדרך, אין דילמות. א' מוביל ל-ב' – זו דרכו של עולם. זה בכלל לא אנחנו. זה לא חשוב כרגע כמה חפים מפשע יפגעו, כמה לא יעילה פעולה זו תהיה, הרי זה בכלל לא אנחנו עושים את זה. זה "העולם" שעושה את זה, "כוח עליון". "זה מה שקורה כשיורים מבית ספר". אפשר אפילו לדמות את זה לכך שעצם הכנסת הטיל למשגר בצד הפלסטיני ושיגורו מהווים את הפקודה לשיגור טיל הנגד, כלומר המשגרים מביאים באופן פעיל להשמדת האנשים שיושבים סביבם. אני לא מסיר פה רגע אחריות מאותם משגרים על האנשים שסביבם, אבל אני רוצה רגע לדבר על האחריות שלנו, שכבר פשוט לא קיימת. הפנמנו את הסיפור הזה בצורה לא רגילה.

 

מה שמסוכן בזה, מלבד העובדה שזה פשוט לא עובד, זה שנוצר ניתוק רגשי חזק בין החייל הישראלי שמבצע את ירי הנגד לבין התוצאה של הירי שלו. אנחנו מתגאים שאנחנו "לא מתכוונים" לפגוע בחפים מפשע. אבל אנחנו הרחקנו לכת בזה – אנחנו אפילו לא "פוגעים בלי כוונה" – אלא זה פשוט לא אנחנו. הניתוק הזה – שבו החייל המבצע ירי כזה בעצם מרגיש כמו "שליחו של כוח עליון", חסר בחירה, ולכן גם חסר אחריות על ההשלכות – מאפשר מעשים בלתי נסבלים. הניתוק הזה גם לא מאפשר להסתכל על זה בעיניים, לבדוק איפה הגבול שלנו. לבדוק האם זה עובד בכלל. לבדוק אם יש ברירה אחרת. אם יש משוואה אחרת.

 

אני גם תוהה, האם הכלבה שלי באמת האמינה שהעונש הגיע משום מקום. וככל שאני חושב על זה, ברור לי שהיא ידעה שזה ממני. לא כל שכן, בני אדם, או קבוצות בני אדם. אנחנו מנסים "לצרוב את התודעה" הזו כבר שנים, אבל זה לא מצליח. כנראה שהמשוואה הזו פשוט שגויה, ואנחנו הצד היחיד שמאמין בה. הרי תושבי עזה, למרות הכעס על החמאס, יודעים שאנחנו אלה שבוחרים להרוס אותם, הם מאשימים אותנו בהרס, ושונאים אותנו, ואנחנו ממשיכים לתהות למה הם לא מבינים שזה החמאס גרם לזה (לפי אותה משוואה עקומה).

 

וכן, עשיתי לכלבה שלי בצבא פעמים אחדות דברים בלתי נסבלים. לא רק אני. כי האמנתי שזה בכלל לא קשור אלי, כי צייתתי למה שאמרו לי בלי לחשוב שיש לי בחירה אמיתית. בלי לחשוב שיש אפשרות שיש משוואה אחרת בכלל. אני יודע, שבכל הנוגע לאילוף כלבים יש משוואות רבות, זו שלימדו אותי הייתה רק אחת. אני בטוח שיש משוואות רבות אחרות בניהול קונפליקט, ואולי, אפילו, אחת שעובדת.

 

אנחנו מספרים לעצמנו שמדובר בתגובה אוטומטית, למען הגנה עצמית. תגובה שלא תלויה בכלום אלא רק בטריגר שיוצר אותה. כמו רפלקס – פעולה פיזיולוגית אוטומטית אשר עוברת דרך מעגלים מקוצרים ליצירת תגובה מהירה, ללא התערבות מערכת העצבים המרכזית (מח). רפלקסים נועדו לאפשר שיווי משקל מבחינות פיזיולוגיות שונות, גם שיווי משקל פיזי – עמידה, הליכה, ריצה. אבל מכיוון שהן תנועות לא רצוניות, אשר מגיבות בצורה ישירה לטריגר, אם אנחנו רוצים שליטה בתנועות ולא סתם אוסף של תגובות, על המוח לדכא את הרפלקסים רוב הזמן. הם עדיין פועלים, אבל בעוצמה יותר נמוכה ועם ערך סף יותר גבוה. הדיכוי נעשה על ידי המוח, כדי שהוא יוכל להיות בשליטה. כך יש איזון בין שליטה, לבין תגובות חירום בלתי נשלטות (בעצם בלתי נשלטות אבל מבוקרות). במצב שבו הרפלקסים לוקחים פיקוד, והגוף או האיזור בגוף נהיה היפר-רפלקסיבי, אנחנו צריכים לחשוד באיבוד הבקרה מלמעלה – כלומר, פגיעה במח או במסלולים המובילים ממנו. אם אנחנו, כחברה, מסבירים לעצמנו, ומגדירים את עצמנו, כמעט רק באמצעות "תגובות אוטומטיות" (לא חשוב עכשיו אם מוצדקות או לא), ללא שום יוזמה או בקרה – כנראה שמשהו דפוק אצלנו במוח.

 

היוצא מן הכלל והכלל

קסאם נופל בקול רעם גדול. הוא עושה רעש, לעתים פוגע באנשים, ולעתים, הורג. הוא מפחיד – זו מטרתו. אי אפשר להתעלם ממנו, למרות שמנסים כבר שנים. אי אפשר להתעלם מהאנשים בדרום שאוכלים את זה, למרות שמנסים כבר שנים.

משנת 2004 ועד ערב פתיחת מבצע "עופרת יצוקה", במשך חמש שנים, נהרגו בעקבות ירי תלול מסלול מעזה 14 אזרחים ישראלים. אבל היתה להם לקסאמים השפעה על שאר עשרות אלפי תושבי עוטף עזה. אלפי קסאמים הם אלפי אזעקות, אלפי בומים, אלפי ריצות למחסה.

"מיד נגולל באוזניכם
את סיפורו של מסע. מנצל אחד
ושני מנוצלים ערכו אותו.
בחנו היטב את התנהגות האנשים האלה:
מצאו שהיא תמוהה, גם אם היא שגרתית
חסרת פשר ועם זאת מוכרת
בלתי מובנת למרות שהיא הכלל.
גם במעשה פעוט ולכאורה סתמי
התבוננו בחשד! בדקו אם הוא נחוץ
ובייחוד כשהדבר מקובל!
אנו מבקשים שבעיקר תבחינו
שהדברים שבשגרה אינם טבעיים!
כי בזמנים אלה של מהומה עקובה מדם,
אי סדר מוסדר, הפקרות מחושבת,
אנושיות לא אנושית, אין להגיד על משהו
שהוא טבעי, כדי שלא יהיה דבר
אשר ייחשב כקבוע ואין לשנותו."

ברטולט ברכט, מתוך "היוצא מן הכלל והכלל", ברלין 1930.

היום מתה תושבת ירושלים. בעלה רצח אותה וקפץ מהחלון. בשנת 2008 (עד נובמבר) נרצחו 10 נשים על ידי בני זוגן, ואחת על רקע "חילול כבוד המשפחה". שנה לפני כן, 13 נרצחו על ידי בני זוגן, ואחת על רקע "חילול כבוד המשפחה". בשנת 2005 נרצחו 7 נשים ככל הנראה על רקע "חילול כבוד המשפחה". הן נרצחות בשקט, בביתן. בלי "צבע אדום" מלבד על השטיח. בלי שום מרחב מוגן. לרציחות האלה השפעה על שאר הנשים שחיות במדינה. עשרות אלפי נשים חיות תחת טרור מצד בן הזוג. ואי אפשר גם לעזוב אותו, כי אולי הוא ירצח אותך ויתאבד. אסור להתעלם מזה! אם היינו פועלים נגד הבעיה הזו כמו נגד האלימות שהפלסטינים מפעילים כלפינו, היו צריכים להיות בתי מעצר ענקיים. כל אלפי הגברים נגדם נפתחה תלונה על אלימות במשפחה היו צריכים להיעצר, ולהיחקר על ידי השב"כ. אם היה מישהו אלים במיוחד, מסוק היה "מסכל" אותו ברכבו בדרך הביתה. אבל זה לא היה נגמר בזה. היו מקימים מחסומים, בהם היו מושיבים פסיכולוגים בעמדות ממוגנות, שהיו עושים לנו הגברים מבחני אישיות כדי לסנן את האלימים החבויים. אלו שחוטפים ג'ננה ורוצחים את בת הזוג, ככה, בלי סימני אזהרה. כמובן, שהשב"כ היה מתייחס בחומרה לאמירות המזלזלות בנשים ובכך מתירות את האלימות כלפיהן, אפילו, ואולי בעיקר, אם היו מוסוות באמצעים מתוחכמים כמו הומור שובב. זו הגנה עצמית, אי אפשר לשתוק כשנשים נרצחות כך כל שנה, ואלפי נשים אחרות חיות תחת טרור.

יותר מאלף איש מתים כל שנה מזיהום אוויר רק באיזור המרכז. המוות הזה שקט במיוחד. הוא אפילו לא זוכה למילה באחורי העיתון לה זוכה האישה הנרצחת. הם בעצם אפילו לא יודעים שהם מתים בגלל זיהום האוויר. רק מתים להם בשקט. אי אפשר להתעלם מזה. יש לנו זכות לנשום אוויר נקי! כמובן, שהטיפול לפי גישת הצבא היה צריך להיות ניטור מחמיר של כל מפעל ומפעל. ברגע שעל המסך היתה מתגלית חריגה בזיהום האוויר היה מוקפץ F16. הוא היה מפגיז את המפעל על יושביו, למרות שחלקם חפים מפשע, ומיד מפרסם שזה היה ירי תגובתי לענן רעיל, או שפך לנחל. התעשיינים האלה מנצלים ניצול ציני את האזרחים, מצד אחד אלה השוהים במפעל והם חפים מפשע, ומצד שני התושבים אשר המפעל נמצא בשכנות אליהם. הם חושבים שלא נעז להפגיז אותו כי הוא בתוך אוכלוסיה, אבל אנחנו לא נכנעים לטרור שכזה. לטענות התבוסתניות בדבר ענן הרעל שיתפזר בעקבות הפגזת המפעל הישר אל שכניו, נגיב כמו לטענות הבוגדניות בדבר ענן הרעל שמתפזר בנשמה של יושבי עזה, שכננו, רעל שככל הנראה יחזור ויפגע בנו. זו הגנה עצמית, אי אפשר לשתוק כשאלפי אנשים מתים כל שנה.

אבל לא, עשרות נשים ימותו בשקט נוראי בביתן על ידי בני זוגן, עשרות אלפי נשים אחרות יפחדו ממוות דומה. אלפי אנשים ימותו בשקט בבתי חולים, בהוספיס, או סתם בבית מדום לב, בעוד מאות אלפים אחרים סתם חולים בלי שום סיבה ברורה.

זה הזמן לציין שאיני תומך בגישה זו ללחימה בבעיות אלו, שמאיימות על חיינו לא פחות מהקסאמים. אבל תומך בהתייחסות רצינית ועמוקה אליהן. 

אבל זה לא רק הרעש שמבחין בין צורות ההתמודדות שלנו עם מה שמאיים על חיינו.

נחזור למסע של ברכט. סוחר מנסה להגיע ראשון ליעדו כדי לזכות במכרז. הוא רודה באנשיו, מדריך וסבל, כדי להתקדם כמה שיותר מהר. הוא נשאר לבד עם הסבל (הקולי), לו גרם לפציעה, באמצע המדבר, אבוד, אחרי שפיטר את המדריך.

"הסוחר: אהיה טיפש אם לא אפקח עין. לתת אמון זה מטופש. האיש נפגע בגללי, כנראה לכל חייו. מבחינתו זה צודק לגמרי אם ישלם לי כגמולי. ואיש חזק שישן אינו חזק יותר מאיש חלש שישן. זה מחפיר שבן-אדם מוכרח לישון […] כשהיה עייף, הוא קיבל מכות. כשהמדריך ישב איתו, המדריך פוטר. כשהוא מחק את עקבותינו בחול, אולי באמת בגלל השודדים, התגובה היתה אי-אמון. בשעה שגילה פחד על שפת הנהר, הוא זכה לראות את האקדח שלי. איך אני יכול לישון עם איש כזה באותו אוהל? הרי הוא לא ישלה אותי שהוא מוכן להשלים עם כל זה! הייתי רוצה לדעת מה כרגע הוא זומם שם! [הקולי נראה כשהוא שוכב בשלווה לישון] אהיה מטומטם אם אכנס לאוהל הזה."

עד מהרה, הסוחר מפחד כל כך, שהוא יורה בסבל למוות כי חושב שהוא מנסה להורגו. וזה בעוד הסבל מגיש לו את שארית המים שלו, כי הוא פוחד שיגלו שהיו לו עוד מים והוא לא נתן אותם לסוחר. במשפטו של הסוחר:

"השופט: שמע, אל תנסה להלבין את עצמך יותר מכפי שאתה. זה לא יקדם את עניינך. אם טיפלת בקולי שלך בכפפות משי, איך תתרץ את העובדה שהקולי שנא אותך? הלוא רק אם תגרום שנאמין בשנאתו של הקולי, תוכל להביאנו לכך שנאמין שפעלת להגנתך. נסה לחשוב!"

ולבסוף:

"השופט: כעת אשמיע את גזר הדין: בית המשפט מקבל כדבר מוכח שהקולי התקרב אל אדונו לא עם אבן, אלא עם בקבוק מים. אבל אפילו הדבר מוסכם, יותר סביר שהקולי רצה להכות את אדונו בבקבוק המים מאשר שרצה להציע לו לשתות. הסבל היה שייך למעמד שיש לו סיבה מוצקה להרגיש שהוא מופלה לרעה. לגבי אדם מסוגו של הסבל היה זה הגיוני לחלוטין להגן על עצמו מפני קיפוח בחלוקת המים. יתר על כן, אנשים כאלה עם גישתם הצרה והחד-צדדית, שנאחזת אך ורק במציאות, בהכרח חושבים שיש להם הצדקה לנקום במעניהם. ביום שבו מסכמים את החשבון הם יכולים רק להרוויח. הסוחר לא היה שייך למעמד שעמו נמנה הסבל. הוא היה חייב להתכונן לגרוע ביותר מצדו. הסוחר לא יכול היה להאמין במעשה ידידותי מצדו של הסבל, אשר אליו לדבריו הוא התאכזר. השכל הישר אמר לו שסכנה חמורה מאיימת עליו. […] הנאשם פעל אפוא מתוך הגנה עצמית מוצדקת, ואין זה משנה אם איימו עליו או שרק היתה לו סיבה להרגיש שמאיימים עליו. בנסיבות הנתונות הייתה לו סיבה להרגיש שמאיימים עליו. לכן הנאשם יצא זכאי. תביעתה של אלמנת ההרוג נדחית."

אנחנו מצדיקים את מעשינו הקשים, לא רק עכשיו במבצע, גם ביומיום, מול הפלסטינים. סגר, מצור, מחסומים, מעצרים. אנחנו מצדיקים את המעשים כי אנחנו יודעים שכל תגובה אלימה שלהם כלפינו – היא הגיונית. אנחנו לא מצליחים לפתח אמון בהם, לא רק בגלל שמדי פעם מישהו מהם מפר את האמון. אלא בגלל שלא הגיוני לפתח אמון במי שאנחנו מדכאים אותו. ואם אין אמון, לא נשחרר את המצור. לא נשחרר אסירים, נמשיך לחסל את המנהיגים מהאוויר, לסגור אותם בין מחסומים, ולהפר אמון בעצמנו. והם ימשיכו להחנק. מה שיגרום להם לרצות לפגוע בנו עוד יותר – שזה הגיוני.

אם הם מוכנים לקבל את מה שנשאר להם מהשטח (גבולות 1967), כדי לחיות חיים נורמלים, אנחנו לא מאמינים להם, ומתעלמים, כי זה לא הגיוני. נוח לנו להאמין שהם רוצים פשוט להרוג אותנו. נוח לנו לחשוב שהם לא יקבלו שום הסדר טריטוריאלי ורוצים להעיף אותנו לים, כי הם רוצים להחזיר לעצמם את כל מה שלקחנו להם בעבר. כי זה הכי הגיוני. זה מאפשר לנו להמשיך לקחת להם את מה שאנחנו לוקחים להם כיום: חופש, אוטונומיה, חיים, כבוד עצמי, עוד שטח. כי אין לנו ברירה – הם רוצים לפגוע בנו, ואנחנו רק מתגוננים, האיום הוא הרי קיומי. וגם זה הכי הגיוני.

"כך תם ונשלם
סיפורו של מסע.
שמעתם וראיתם.
ראיתם את מה שרגיל ושכיח.
אבל אנחנו מבקשים מכם:
הבינו שמה ששגרתי הוא תמוה!
הבינו שמה שמוכר הוא חסר פשר!
מה שמקובל צריך להפתיע אתכם.
ואשר לכלל, שימו לב שהוא מעוות
ובכל מקום שבו אתם רואים את המעוות
המציאו לו תיקון!"

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מצאתי לנכון לנצל את הפוסט הזה כדי לספור בשקט את אלו שמתות בשקט על ידי בני זוגן בשנת 2009.

28.3.09 – אני מעביר את הרשימה לדף נפרד

איך להתנהג

פגעת במישהו? קודם כל תאשים ותשקר. אחר כך, כשיעבור הזמן, אפשר להודות בשקר. ממילא כבר לאף אחד לא אכפת. אבל תוך כדי שאתה מודה בשקר רצוי לערער על עצם הנזק שגרמת בפגיעה, ובכך שוב לבטל את היותך פוגע. כך בודאי, תוכל לשוב ולפגוע שוב ושוב בעתיד.

יכול להיות שההתנהגות הזאת לא משפיעה לנו על החיים האישיים?

אגב, אני יודע שיש הרבה לינקים בפוסטים האלה, אבל הפעם כדאי לעבור אליהם. ואם זה ממש קשה, לפחות לעמוד עם העכבר מעליהם כדי להבין במה מדובר.

אגב (2), בוידאו, יש תחושה שהחבר'ה מחכים לנוכחות המצלמה כדי להרים את ההרוגים, מעין מופע מקאברי שכזה. האינסטינקט הוא להרגיש כאילו ככה הם, הם עובדים עלינו, הם נהנים מהמוות. אבל במחשבה שניה… המוות סביבם כל הזמן, הוא כבר עובדה קיימת, טבעי שיפתחו אדישות מסויימת כדי לא למות בעצמם. וזה שהם רוצים "להראות" למצלמה את ההרוגים, לא אומר שלא אנחנו הרגנו את ההרוגים, ושהם לא חפים מפשע.

עדכון 4.2.2009.

צהל לא היחיד שמשקר.  לא טענתי שההתנהגות הזו לא הדדית. שוב, כמו ההערה שלי בפוסט המקורי – זה שהם מעוותים את התמונה ומציגים אותה בצורה יותר מזוויעה ממה שהיא, לא אומר שהתמונה לא מזוויעה. לירות פגזי מרגמה לתוך שטח מאוכלס זה לא בסדר. להרוג חפים מפשע מחוץ לחומות בית הספר או חפים מפשע בתוך חומות בית הספר – שניהם מזוויעים. בשביל צבא המדינה שלי – לשקר כתגובה אוטומטית ואחר כך לבדוק פרטים – זה לא בסדר, גם אם הצד השני עושה את זה. להרוג חפים מפשע זה זוועה, גם אם הצד השני עושה את זה.