אחלה בחלה

11 07 2009

מישהו כבר כתב על זה בדיוק ברגע שראיתי את הפרסומת הזו לראשונה, אתמול בלילה.

[/gv]

הוא כתב הרבה דברים שעברו לי בראש כשראיתי את הפרסומת, אבל יש לי מה להוסיף קצת.

יש משהו בהוויה הישראלית, ובעיקר בלהיות חייל ישראלי, שקצת קשה להבין מבחוץ. אני אדבר על החיילים מסוג "טובי בנינו", ולא על ה"עשבים השוטים" שמוציאים לנו שם רע לכאורה. בפועל, החיילים מקיימים משטר צבאי על אוכלוסיה אזרחית – משפילים, מגבילים תנועה, מגבילים אספקה, עוצרים, מקיימים משטר הלשנות, הורגים – כל זה כדי שנוכל להמשיך לקיים את ההתנחלויות ברובד אחד, וכדי שנוכל להמשיך להתעלם מהצורה שבה הקמנו את המדינה ומי נפגע מזה, ברובד היותר עמוק. מתוך התפקיד הזה, שכולו פוליטי, יש גם את הצורך האישי להיות גבר גבר, ולהתמודד עם אתגרים צבאיים, שתמיד יהיו קיימים במצב קונפליקטי שכזה, וכך לשמר את דמות הישראלי החייל הגיבור, תוך יכולת להיות גבר רגיש בחיים האזרחיים.

חלק מהדברים שעלו לי לראש בזמן הצפיה בפרסומת היו כלליים, וחלק כתוצאה מהזכרון שלי כחייל.

צליל המואזין ברקע, כדי להכנס לאווירה, זכור לי ממארבים בלבנון. זכור לי שעם הזמן הוא כבר התחבר לי לתחושה של "הנה אני בשטח חייל גיבור עושה דברים מסוכנים בשביל המדינה שלי, במקום אוריינטלי כזה, איזה נוף יפה". אז מה אם אחרי כן במשך שמונה שנים עבדתי ברמלה ושמעתי את המואזין מטר ממני, הצליל הזה תמיד ישאר ספוג במסר הזה איכשהו.

מישהו (שאינו קיים) משחק בכדור בצד השני, ואופס, הכדור עף לצד השני. זה מזכיר לי שבתור ילדים, לפעמים הכדור היה עף מעבר לאיזו גדר למקום אסור. בית פרטי סגור עם שכן כועס, בית ספר… היתה תחושה משולבת של "האם נצליח להביא אותו חזרה", יחד עם "מישהו עכשיו אולי כועס". השגנו את השטח שלו והפרענו את מנוחתו, ואולי הוא כועס עלינו. זה הצריך לפעמים התגנבויות, אבל לפעמים היה מצב שהצד השני היה בועט חזרה מיוזמתו את הכדור. האקט הזה היה ממש מסר של שלום וחברות. בפרסומת, הכדור עף לצד של החיילים, אופס. האם הוא יחזור? האם הם יכעסו? לא. הם חמודים, האקט הזה של להחזיר את הכדור, פשוט מחמם את הלב.

ואז… הכדור שוב חוזר. מישהו (שאינו קיים) רוצה לשחק שם בצד השני. אמנם הוא תקוע מאחורי החומה הזו שבנינו לו, אמנם הוא גדל במציאות בלתי אפשרית, אמנם כל היהודים שהוא מכיר הם חיילים או מתנחלים, אבל הוא רוצה לשחק. אם ההחזרה היתה אקט של ידידות, זה כבר ממש אקט של שלום. האם הוא אסיר תודה על שהחזירו לו את הכדור? האם הוא רק מחפש כל רגע איך ליצור קשר חברי עם החיילים, שבעצם המציאות הקשה שהיא מעל כולנו נאלצת להפגיש אותם רק ברגעים לא טובים בשאר הזמן (או פשוט להעלים אותם מאחורי החומה)? האם הוא סולח לנו על כל מה שקורה? הוא אוהב אותנו, למרות הכל.

מלבד הרצון הזה שיאהבו אותנו לא משנה מה אנחנו עושים, כאשר יש הבדלי מעמדות כאלה בין חזק לחלש, זה ממש נראה כמו תסמונת שטוקהולם הפוכה. אנחנו השולטים, אבל אנחנו זקוקים יום יום לאישור שאוהבים אותנו, שחקו איתנו בכדור, תגידו שלמרות הכל אתם רוצים דו קיום, תגידו שאתם מוכנים לשכוח את הכל, בלי תנאים כמעט. כל הסיפור הזה של כיבוש נאור, הוא בדיוק זה. אנחנו כובשים אתכם, ושולטים בכם בניגוד לרצונכם, אבל אנחנו עושים את זה בצורה יחסית אנושית. אחרים היו טובחים בכם, אונסים אתכם, גונבים מכם. אנחנו רק מדי פעם כשאנחנו עצבניים – פה מכות, שם הורגים כמה, איזה מצור קטן פה ושם. אבל ככה, בשגרה, אנחנו מה זה חמודים. מחזירים לכם את הכדור כשהוא עף לכם מעל החומה. על זה אנחנו ראויים לאהבה. תנו לנו אהבה. שחקו איתנו.

ואז, מתחיל המשחק…

החייל מתקשר לחברים שלו (בנייד סלקום שלו כמובן, לא במכשיר קשר הצהלי משנת 1914, שעדיין מחזיק, בניגוד לטלפון הנייד שקניתי לפני שנה וחצי), וכולם מגיעים. האווירה נהיית מיד אווירה שלומית, חיילים חוזרים להיות "חיילי פרסומות" על חצי ב' (עם גופיה לבנה מתחת למדים?), הסכנה חלפה. גם הבנות מגיעות. אמנם בנות כבר משמשות כלוחמות, אך התחושה כאן היא שהן הגיעו מתפקידיהן הנשיים, העורפיים, יושבות ומעודדות, כמו שצריך. "פרחים בקנה ובנות בצריח" – כהוויה שמסמלת שלום, אנחנו הרי עם של שלום – אבל כמו בשיר, זהו שלום של צד אחד, שלום אחרי ניצחון וכיבוש (ששת הימים), לא שלום אחרי הסכם ופיוס.

ואז מגיע רגע של תיסכול. הכדור לא חוזר אל החיילים, אחרי יותר משתי שניות. אולי הפלסטינים שם (שלא קיימים) גם רוצים קצת להתמסר עם הכדור לפני שהם מעבירים צד, כמו שעשו החיילים הישראלים? אולי הם רוצים לחזור אל המשחק שלהם, אחרי הפוגה מרעננת של לשחק עם החיילים החמודים? הרי אי אפשר לדעת, יש חומה. החיילים לא עומדים בתיסכול וצועקים "נו…", והפלסטינים בצד השני (שלא קיימים), מצייתים. רצו בכך או לא.. זה לא משנה, הרי אנחנו לא באמת במעמד שוויוני כאן.

איך כל זה הסתיים? הרי אם הכדור נשאר בצד השני, צועקים לו נו…, מי החליט בסוף לסיים את המשחק? החיילים יחזרו אל האפודים והנשקים ויחזרו לפטרל סביב החומה, שתמשיך לעמוד, והאקט הזה, שסימן שלום, יעלם כלא היה סביב הרבה הצדקות והסברים.

העיקר שהיה קצת כיף, אחלה בחלה.


פעולות

מידע

2 responses

11 07 2009
Drazick

פרסומת חמודה.
אתה צודק שהחייל הישראלי, אנחנו, עומדים במרכזה של סיטואציה בלתי אפשרית.

אני בטוח שיש כ"כ הרבה רבדים בחברה שלנו שמושפעים בעקבותיה, לטוב ולרע.

ואני רוצה להאמין שאנחנו עם של שלום מעבר לסיסמא שבמידה מסויימת נמצא בסיטואציה שקל לומר שלום וקל לאנשים מבחוץ "להמר" עליו.

אבל אנחנו אולי חושבים שבמידה מסויימת, כמו שהיינו רוצים לשחק פוקר, קודם לראות את הקלפים אח"כ לקבוע את ההימור…

24 07 2009
משחקים חינם

תקשיב אתה כותב סוף הדרך,פוסט מצויין מחכה לעוד 8)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: