ביאינג

28 06 2009

הייתי בלונדון כמה ימים, היה כיף.

לצאת קצת מחוץ לבִּיצַה הזו שאנחנו קוראים לה "מדינה" נותן הרבה נקודות למחשבה. לקחתי כמה ספרים, והספקתי לסיים ספר לא רע על בודהיזם, מדיטציה ופסיכותרפיה של ד"ר אסתר פלד (פסיכותרפיסטית). שלושתם שואפים בגדול לַ"אמת", ולא במובן הפוסטמודרני שלה – "אמת שלי" – "אמת שלך", אלא לאמת הפשוטה של: האם אני כן עם עצמי או שאני משקר לעצמי פה. כולם מנסים לשים אחריות גדולה על אותו אדם שבוחר לעבוד על עצמו (לא במובן של לשקר, אלא במובן של עבודה), ולא מתפתים לפתרונות קלים של גורמים חיצוניים (אלהים, גורל, אחרים…) שעליהם אפשר להפיל את האשמה או התקווה לגבי מה שקרה/קורה/יקרה לי.

משיחה קצרה עם מישהו שהעמיק הרבה יותר בעניין בודהיזם, כנראה שמדובר במבוא כללי בלבד, אך כתוב לא רע, ואכיל.

בין השאר היא מתארת את המדיטציה כאימון התודעה (זה בסדר, אני לא עומד להתחיל פה עם מילים גדולות, וגם אין לי הרבה מושג מה זה אומר, וגם אם מישהו שמבין קורא את זה, אז סליחה על הבורות). המדיטציה ככלי לתרגל את השכל שלי בלשים לב מה קורה פה (מה אני רואה, מה אני מרגיש, למה אני מרגיש את זה…). מכיוון שאין לי מושג בזה, אעבור לעניין אחר שלדעתי קשור, וגם מדובר קצת בספר.

כשאני כותב את זה זה כבר נשמע לי כמו משהו שעומד להתפקע לערימת שטויות… מוּדָעוּת, להיות נוכח… מה, אני לא נוכח מעצם היותי? אז ככל שקראתי, וחשבתי על איך אני חי, שמתי לב שכנראה שלא. אני נוכח, אבל מודע מאוד כל הזמן לאיך אני נוכח, איך אני נראה, מה חושבים על איך שאני נראה, מה חושבים על מה שאני אומר. זה לא אומר שאני באופן מודע מתנהג כמו שהיו מצפים ממני בשביל לְרַצוֹת. אבל איפהשהו, רוב הזמן, יש מין בקרה כזו: האם אני נראה מטופש עכשיו? האם אני מתנהג באופן שמתאים ל"דמות" שאני אמור לייצג? האם אני אומר דברים חכמים? בלה בלה בלה… אני חושב שכשמחשבות כאלה עוברות מידה מסויימת, הן מתחילות לגרום לי לפספס חלק מהחיים. אה כן, והן גורמות לי לא להיות כן עם עצמי. ואולי זה יותר גרוע.

עכשיו אתם תוהים למה התמונה המטופשת משמאל… יש את הפוסטר הזה לסרט עכשיו על לוחות מודעות. אז מלבד העובדה שהוא מסתדר עם רוב התמונות שפונות בגדול לקהל הגברים (רובן פרסומות, עם כוונה קצת יותר מינית אבל בכל זאת – אישה עם פה קצת פתוח אף פעם לא סגור לגמרי, הגבר מתעניין באישה, האישה מתעניינת בי – הצופה) לדעתי היא מתארת בדיוק את מה שדיברתי עליו. מין תחושה של לחיות תוך מבט מבחוץ. האיש הזה נותן לי פרח ומתסכל עלי בתשומת לב רבה, אבל אני, אני מעבר לכל זה. אני אחייך למישהו חיצוני, צופה, אני מודעת לו, אני מחוץ לסצינה. פתאום האיש נראה מטופש, עומד לו שם עם הפרח הזה, לא שם לב שהאישה בכלל לא מסתכלת עליו, אלא מסתכלת על הסצינה מבחוץ. הכל נראה מטופש כשמאמצים את נקודת המבט הזו, של ה"סרט", של ציניות. אבל מי באמת מטופש? היא הרי לא בתוך הסצינה, שהיא החיים שלה, אבל היא גם לא באמת צופה. היא מנסה להיות בשני העולמות והיא בשום מקום. צפה לה, היא והציניות שלה. (כל זה נכתב בלי לראות את הסרט, סתם מלהסתכל בתמונה, זה לא אמור לשקף את הדמויות עצמן).

יצא לי לקפוץ פעמיים למוזיאון Tate Modern בלונדון (חינם רובו). בקומה התחתונה היתה תצוגה מוזרה של מעיין רחבת משחקים למבוגרים, עשויה מעץ. והקטע היה פשוט להשתמש במתקנים האלה (ללכת על חבל, ללכת עד שפה צרה מעץ שהולכת ונהיית צרה עד שאי אפשר עוד ללכת, לטפס עם הרגליים בין שתי קורות, להתגלגל בתוך גליל גדול מעץ כמו אוגר בכלוב). הייתי שׁם רק עם עצמי (ושאר המבקרים). לקח לי שתי דקות לעמוד ולהסתכל על אחרים ולחשוב כל מני מחשבות:

* איזה אמנים מתלהבים, לכל שטות קוראים היום אומנות.

* מה זה מנסה לומר המיצג הזה?

* איזה מטופשים האנשים שמשחקים במתקנים כמו איזה ילדים ולא רואים איך הכל מטופש.

* איך אני מקנא באנשים המטופשים שלא אכפת להם שהם נראים מטופשים.

התחלתי לדמיין איך זה היה מרגיש ללכת על השפה שהולכת ונהיית צרה, או על החבל, או להתגלגל בתוך הדבר הזה. דמיינתי את זה מתוך הסתכלות באחרים עושים את זה.
ואז חשבתי, רגע, אני לבד פה, אף אחד לא מכיר אותי. אני לא אמור לצחוק על הדבר הזה בשביל אף אחד, ולא להתפדח מול אף אחד, או לוותר על זה כדי לא לפדח מישהו אחר, או להיכנס בשביל להראות שלא אכפת לי להיראות מטופש. אני פשוט פה. הלכתי על זה…

בהתחלה הרגשתי מטופש (וגם באמצע וגם בסוף), אבל המשכתי בכל זאת. לא היה קשר בין איך שחשבתי שזה מרגיש לאיך שזה היה באמת. חלק היה סתם, חלק היה מעניין, חלק היה ממש מגניב, וחלק ממש קשה (ללכת על חבל).

אחרי איזה רבע שעה כאלה, חשבתי כמה הציניות/בושה האלה מוֹנְעִים ממני בחיים האלה. ואיך המחשבה על איך זה מרגיש לא קשורה בכלל לאיך שזה באמת מרגיש. איך לעשות משהו, פיזית עם הגוף, להיות שם, שונה לחלוטין מלחשוב על זה, מלדבר על זה. כמה חלל אנחנו ממלאים במלל וציניות ושטויות רק כדי להמנע מדברים, פשוטים, בהישג יד.

זה מזכיר לי, בטפסי קבלה לעבודה במשרד ממשלתי שעבדתי בו, היה בין אלפי הטפסים, טופס שבו אני מתחייב לדווח לקב"ט המשרד אם אני מחליט להצטרף לסדנא למודעות עצמית (לא הגשתי אותו בסוף, ולא קרה כלום). תכלס אני מבין אותם. כדי לשמר סדר חברתי מעוות כמו זה בו אנחנו חיים כיום, מאוד חשוב שאף אחד לא יסתכל על עצמו פנימה וישאל שאלות. עדיף להמשיך לחשוב שלא להיות ציני ומריר זה מטופש, שתמיד אחרים אשמים, שאני רק אעשה את העבודה הקטנה שלי פה ולא אכפת לי בורג של איזה מכונה אני, שאין לי ממש שליטה ואחריות על החיים שלי ואני צריך אותם שידאגו לי.

אגב, הבלוג הזה הוא נסיון לצאת מהמחשבות של "האם מה שאני חושב מטופש?". בינתיים זה מרגיש טוב.

אגב (2), תודה לנקדן של זולו שעזר לי לנקד מילים קשות.


פעולות

מידע

2 responses

1 07 2009
El Che

אני לא מבין מה הבעיה:
א. תנועה פתוחה – גדולה. (פ"ג)
ב. תנועה מוטעמת סגורה – גדולה. (מסג"ד)
ג. תנועה סגורה לא מוטעמת – קטנה (סל"ק)

אז מה עניין הניקוד האוטומטי?

ולעצם העניין – מגוחך וילדותי זה צעיר ופעור, להיות פז"מניק זה כל הראש ,אחי. לא להתלהב, לא לחשוב יותר מדי, לא להיות מסובך, לא לדבר על ערכים וחס וחלילה על רגשות, לא לעבוד קשה, לנסות "להקיש על המערכת"- מישהו עוד אומר את זה???

הכל נחרט לנו בצבא, כמו הכומתה הישנה שקיבלת מהמ"פ שלך, ואתה לא מדמיין בכלל שהוא ישב כמה שעות בבית בשבת המקוצרת אליה חזר מהאימון המתקדם שלו, וגילח אותה עם סכין גילוח.

בקיצור – הכיבוש אשם.

10 07 2009
רונן

לא קיבלתי כומתה מהמ”פ שלי.
היי, היתה לי פעם כומתה :)

צחוקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: