אשמה

אורית קמיר מנסה לשנות את השיח בישראל באמצעות מתן תשומת לב למשמעויות השונות של המילה כבוד כפי שהן משתמעות בשפה (ספר1, ספר2):

"מהו "כבוד"? מה מקומו בחברה הישראלית? מדוע קבעה אותו הכנסת כערך היסוד של מדינת ישראל? כיצד משתלבת קביעה ערכית חוקתית זו עם המציאות הישראלית על פניה והיבטיה המגוונים?

ספר זה מציע נקודת מבט חדשה לבחינת ערכיה של החברה הישראלית, מגמות חברתיות ומשפטיות, הבניה מיגדרית, שסעים ועימותים אידאולוגיים, ומצבו הקיומי של הפרט בישראל. הספר מציע להשתית נקודת מבט זו על ערך היסוד שקבעה לעצמה החברה הישראלית בחקיקתו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.

נקודת המוצא של הספר היא כי המונח הישראלי-העברי "כבוד" הוא מושג-סל של משמעויות שבשפה האנגלית מבחינים ביניהן בעזרת המילים honor, dignity glory, respect. הספר טוען כי הציונות המדינית הדגישה סוג אחד של כבוד, ואילו חוק היסוד משנת 1992 ניסה לחזק סוג שונה של כבוד; כי המתח המאפיין את היחסים בין שני סוגי הכבוד הללו מתבטא בהקשרים שונים של המציאות הישראלית; כי התייחסות רצינית לסוגי הכבוד השונים עשויה לסייע בהבנת ביטויו של מתח זה והתמודדות עמו."

בעקבות כמה שיחות שהיו לי לאחרונה, התחלתי לחשוב שיש לנו בעיה דומה עם המילה "אשמה". אני לא בלשן, אבל אני יכול לפחות לתהות. אומרים שמגוון המילים שמתארות משהו מסויים בשפה מסויימת מעיד על היחס לאותו עניין. הכוונה לא רק למילים נרדפות, אלא למילים שמבחינות בין דקויות. כנראה שמשהו גרם לעברית להתייחס לעניין האשמה בצורה דלה יחסית. וכמובן, שלשפה והמבנה שלה יש השלכות על המשך ההסתכלות על אותו עניין.

אני לא יודע איך זה בשפות אחרות אז אתייחס רק לאנגלית. מה שאצלנו מסתכם בשורש א.ש.מ, נחלק לכמה אפשרויות באנגלית:

• accusation – הַאֲשָׁמָה. הדגש הוא במה מאשימים ואת מי.
  
• blame – "אני מאשים". משהו קרה לא טוב, ואני מוצא את מי להאשים. הדגש הוא על פעולת ההאשמה. i blame you
  
• fault – "זו אשמתך". שוב, קרה משהו לא טוב, והוחלט אשמת מי זה. הדגש הוא על המחדל עצמו. its your fault
• charges – "סעיפי האישום". הדגש הוא על פירוט של במה מאשימים. לאו דווקא במובן המשפטי.
  
• guilty – האישום נבדק, והנאשם נמצא אשם. הוא לא חף מ"פשע". הדגש הוא על ההבדלה בין כן או לא.
  
• guilt – "רגשות אשם". הדגש הוא על התחושה העצמית וההתייסרות העצמית.

אמנם העברית מתמודדת עם המגבלה שלה, של ניקוז כל זה לשורש אחד על ידי שימוש בבניינים שונים והטיות שונות, אך עדיין יש פה מגבלה גדולה. למרות ההטיות השונות, עצם השימוש בשורש הזהה גורם לנו להתנקז למשמעות אחת. האשמה (איזו מילה כבדה) שהיא accusation (עצמית או על ידי אחר), יכולה להוביל לכמה תוצאות אצל מי שהאשימו אותו. ברור שהבסיס הוא התגוננות. אבל חוסר החיבור הישיר לשורש א.ש.ם, יכול לאפשר עוד אופציה. והיא בדיקה במה מאשימים אותי ומה אפשר לשנות (ביקורת עצמית). כשמגיעים לסעיפי האישום charges – אפשר לבדוק אחד אחד אם יש מה לשנות ולשפר. אם אומר its my fault – יש לי אפשרות לבדוק מהו המחדל שלי ולתקן אותו (לקיחת אחריות). ואולי, אפילו, להתנצל… אבל בעברית אם אני אומר – זו אשמתי – אנחנו כבר ברגשות הפולניים האלה של התבוססות ברגשות אשם. גם כשאני כותב את זה אני מרגיש מגוחך כי אני חושב בעברית, והכל באמת מתנקז לי לתוקפנות שבהַאֲשָׁמָה ולנוחות והאומללות של רגשות האשם. השאלה אם אין דרך אחרת…

ולמה נוח כל כך להתנקז לרגשות אשם? אני חושב שיש בהן משהו מזכך. יש בהן מין הודאה באשמה החוצה, מעין קבלה של האישום החיצוני (אם הוא היה חיצוני), ובכך אני ממלא את חובתי החוצה. גם מבפנים אני מתייסר ובכך מכפר על העוול שכנראה עשיתי, ובזה זה נגמר – אבל כלום לא נעשה. לא היתה לקיחת אחריות, והכי הכי חשוב – אין רצון לשנות. וזו אולי הסיבה העיקרית למה הכל מתנקז לשם. רגשות אשם הם כלי מעולה לא לשנות כלום. "אני כל כך לא בסדר, אין תקווה ממני" (יאוש), "הנה אני מתייסר על מה שעשיתי" או יותר גרוע "מתייסר על מה שאני עדיין עושה" (יורים ובוכים). יכולות להיעשות פעולות כדי "לפדות" את האשמה הזו כמו ריצוי של מישהו אחר, או פעולה "בעלת משמעות" בשדה אחר לחלוטין (פדיון כפרות). ההתנקזות לרגשות אשם יכולה להוביל גם להיפך – לנסיון לדחות את האישומים. אני לא רוצה את ה"אשמה" הזו עלי, אני "בסדר" ואין לי על מה להרגיש אשם, אני עסוק בלהתגונן במקום בלהתבונן. וכל אלה ביחד, הן נוסחה מעולה להמשיך ולדשדש בבוץ של חוסר שינוי וחוסר לקיחת אחריות.

אולי הגיע הזמן ליצור מושגים חדשים בשפה לגבי אשמה והַאֲשָׁמָה, כדי שלא יהיה להם את אותו צליל פולני אומלל שמתנקז לכלום. כדי שאפשר יהיה לתת ביקורת על מישהו (או על עצמי) מבלי שיגש להתייסרות או התגוננות – שניהם חסרי תוחלת.

אני מציע להתרכז סביב מושגים שכבר קיימים כמו: אחריות, ביקורת עצמית, התבוננות.

אולי זה תמים לחשוב שלשפה יש כל כך הרבה כוח, הרי ברור שמדובר גם כן במנגנונים נפשיים מאוד חזקים, אבל אני חושב שהשפה יכולה במידה מסויימת לעכב או לקדם אותנו בשיכלול המנגנונים האלה.