אשמה

25 05 2009

אורית קמיר מנסה לשנות את השיח בישראל באמצעות מתן תשומת לב למשמעויות השונות של המילה כבוד כפי שהן משתמעות בשפה (ספר1, ספר2):

"מהו "כבוד"? מה מקומו בחברה הישראלית? מדוע קבעה אותו הכנסת כערך היסוד של מדינת ישראל? כיצד משתלבת קביעה ערכית חוקתית זו עם המציאות הישראלית על פניה והיבטיה המגוונים?

ספר זה מציע נקודת מבט חדשה לבחינת ערכיה של החברה הישראלית, מגמות חברתיות ומשפטיות, הבניה מיגדרית, שסעים ועימותים אידאולוגיים, ומצבו הקיומי של הפרט בישראל. הספר מציע להשתית נקודת מבט זו על ערך היסוד שקבעה לעצמה החברה הישראלית בחקיקתו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.

נקודת המוצא של הספר היא כי המונח הישראלי-העברי "כבוד" הוא מושג-סל של משמעויות שבשפה האנגלית מבחינים ביניהן בעזרת המילים honor, dignity glory, respect. הספר טוען כי הציונות המדינית הדגישה סוג אחד של כבוד, ואילו חוק היסוד משנת 1992 ניסה לחזק סוג שונה של כבוד; כי המתח המאפיין את היחסים בין שני סוגי הכבוד הללו מתבטא בהקשרים שונים של המציאות הישראלית; כי התייחסות רצינית לסוגי הכבוד השונים עשויה לסייע בהבנת ביטויו של מתח זה והתמודדות עמו."

בעקבות כמה שיחות שהיו לי לאחרונה, התחלתי לחשוב שיש לנו בעיה דומה עם המילה "אשמה". אני לא בלשן, אבל אני יכול לפחות לתהות. אומרים שמגוון המילים שמתארות משהו מסויים בשפה מסויימת מעיד על היחס לאותו עניין. הכוונה לא רק למילים נרדפות, אלא למילים שמבחינות בין דקויות. כנראה שמשהו גרם לעברית להתייחס לעניין האשמה בצורה דלה יחסית. וכמובן, שלשפה והמבנה שלה יש השלכות על המשך ההסתכלות על אותו עניין.

אני לא יודע איך זה בשפות אחרות אז אתייחס רק לאנגלית. מה שאצלנו מסתכם בשורש א.ש.מ, נחלק לכמה אפשרויות באנגלית:

  • accusation – הַאֲשָׁמָה. הדגש הוא במה מאשימים ואת מי.
  • blame – "אני מאשים". משהו קרה לא טוב, ואני מוצא את מי להאשים. הדגש הוא על פעולת ההאשמה. i blame you
  • fault – "זו אשמתך". שוב, קרה משהו לא טוב, והוחלט אשמת מי זה. הדגש הוא על המחדל עצמו. its your fault
  • charges – "סעיפי האישום". הדגש הוא על פירוט של במה מאשימים. לאו דווקא במובן המשפטי.
  • guilty – האישום נבדק, והנאשם נמצא אשם. הוא לא חף מ"פשע". הדגש הוא על ההבדלה בין כן או לא.
  • guilt – "רגשות אשם". הדגש הוא על התחושה העצמית וההתייסרות העצמית.

אמנם העברית מתמודדת עם המגבלה שלה, של ניקוז כל זה לשורש אחד על ידי שימוש בבניינים שונים והטיות שונות, אך עדיין יש פה מגבלה גדולה. למרות ההטיות השונות, עצם השימוש בשורש הזהה גורם לנו להתנקז למשמעות אחת. האשמה (איזו מילה כבדה) שהיא accusation (עצמית או על ידי אחר), יכולה להוביל לכמה תוצאות אצל מי שהאשימו אותו. ברור שהבסיס הוא התגוננות. אבל חוסר החיבור הישיר לשורש א.ש.ם, יכול לאפשר עוד אופציה. והיא בדיקה במה מאשימים אותי ומה אפשר לשנות (ביקורת עצמית). כשמגיעים לסעיפי האישום charges – אפשר לבדוק אחד אחד אם יש מה לשנות ולשפר. אם אומר its my fault – יש לי אפשרות לבדוק מהו המחדל שלי ולתקן אותו (לקיחת אחריות). ואולי, אפילו, להתנצל… אבל בעברית אם אני אומר – זו אשמתי – אנחנו כבר ברגשות הפולניים האלה של התבוססות ברגשות אשם. גם כשאני כותב את זה אני מרגיש מגוחך כי אני חושב בעברית, והכל באמת מתנקז לי לתוקפנות שבהַאֲשָׁמָה ולנוחות והאומללות של רגשות האשם. השאלה אם אין דרך אחרת…

ולמה נוח כל כך להתנקז לרגשות אשם? אני חושב שיש בהן משהו מזכך. יש בהן מין הודאה באשמה החוצה, מעין קבלה של האישום החיצוני (אם הוא היה חיצוני), ובכך אני ממלא את חובתי החוצה. גם מבפנים אני מתייסר ובכך מכפר על העוול שכנראה עשיתי, ובזה זה נגמר – אבל כלום לא נעשה. לא היתה לקיחת אחריות, והכי הכי חשוב – אין רצון לשנות. וזו אולי הסיבה העיקרית למה הכל מתנקז לשם. רגשות אשם הם כלי מעולה לא לשנות כלום. "אני כל כך לא בסדר, אין תקווה ממני" (יאוש), "הנה אני מתייסר על מה שעשיתי" או יותר גרוע "מתייסר על מה שאני עדיין עושה" (יורים ובוכים). יכולות להיעשות פעולות כדי "לפדות" את האשמה הזו כמו ריצוי של מישהו אחר, או פעולה "בעלת משמעות" בשדה אחר לחלוטין (פדיון כפרות). ההתנקזות לרגשות אשם יכולה להוביל גם להיפך – לנסיון לדחות את האישומים. אני לא רוצה את ה"אשמה" הזו עלי, אני "בסדר" ואין לי על מה להרגיש אשם, אני עסוק בלהתגונן במקום בלהתבונן. וכל אלה ביחד, הן נוסחה מעולה להמשיך ולדשדש בבוץ של חוסר שינוי וחוסר לקיחת אחריות.

אולי הגיע הזמן ליצור מושגים חדשים בשפה לגבי אשמה והַאֲשָׁמָה, כדי שלא יהיה להם את אותו צליל פולני אומלל שמתנקז לכלום. כדי שאפשר יהיה לתת ביקורת על מישהו (או על עצמי) מבלי שיגש להתייסרות או התגוננות – שניהם חסרי תוחלת.

אני מציע להתרכז סביב מושגים שכבר קיימים כמו: אחריות, ביקורת עצמית, התבוננות.

אולי זה תמים לחשוב שלשפה יש כל כך הרבה כוח, הרי ברור שמדובר גם כן במנגנונים נפשיים מאוד חזקים, אבל אני חושב שהשפה יכולה במידה מסויימת לעכב או לקדם אותנו בשיכלול המנגנונים האלה.


פעולות

מידע

6 responses

25 05 2009
whisper

מעגל אשמה/האשמה, הוא מעגל סגור. בגלל זה לא צריך יותר משורש אחד לשני צדדים של אותו מטבע. אין במעגל הזה שום אלמנט של בנייה, לא באנגלית ולא בעברית.למעשה זה עוד אחד מהמקרים בהם – באנגלית זה נשמע יותר טוב. כי זה פשוט פחות כואב. רחוק מהאוזן, רחוק מהלב.
דרך אגב, את It's my fault ניתן לתרגם כ – טעות שלי. לא סתם משתמשים בטל"ח ולא באל"ח…
יש הבדל בין שימוש במונחים של אשמה והאשמה במקרים של פשע, לבין שימוש כמניפולציה רגשית – ה'פולניות' הזו היא סוג של שליטה, והבעיה היא לא בעברית, אלא בבחירה להשתמש בהאשמות כדרך תקשורת.

25 05 2009
רונן

whisper, תודה על התגובה.

הדגש שלי בכוונה הוא על מה שנעשה אצלי בראש לאחר שמשהו הופנה כלפי. לא נכנסתי אפילו לאיך ומה יוצא ממני כלפי אחרים. כפי שאמרת, מדובר במעגל, ואני מסכים עם זה בגדול. השאלה איפה הוא ישבר.

אני מציע אופציה אחת לשבירה, וכדאי שיהיו עוד אופציות. האופציה שהצעתי כאן לשבירת המעגל היא בצד המקבל, או לצורך העניין – אני, מתוך הנחה שהאשמות כבר נאמרו/הופנו כלפי (אם מבחוץ או אם מבפנים).

אני מציע כן לנתק את הביטויים רק כדי להרחיב את הבחירה שתהיה מעבר ל"האם להיכנס לרגשות אשם או להתגונן על חפותי" – ותוכל להגיע לביקורת עצמית, לקיחת אחריות וכו'…

האם שפה יכולה להשפיע עד כדי כך? לא יודע…

26 05 2009
El Che

אם יורשה לי לתת את חוות דעת חובב הלשון (יורשה, יורשה):
השאלה האם הלשון משקפת הלך מחשבה או כובלת אותה היא שאלה עתיקת יומין, ובתוכה שוכנת לה בבטחה ובחמימות האגדה האורבנית על עשרות ומאות שמות לשלג בשפת האינואיט, הלא היא ה"אסקימואית", כפי שהיא מכונה בטעות, ואף לעיתים בגסות "האסקימוסית".
אני מאד ממליץ לקרוא את הספר של בנג'מין לי וורף, Language, Thought and Reality. (תורגם לעברית בשנת 2004, ומאותה שנה באמת נעלם לי הספר ואני לא יודע לאן)
מי שלא רוצה לקרוא ספר שלם, ממש מעניין לקרוא את ההיפותזה המרכזית כאן:
http://www.ovzap.net/whorf/index3.html
ומי שרוצה תמצית שלה, אפשר למצוא אותה בויקיפדיה:
http://tinyurl.com/2qmrpk

לעצם העניין: השפה העברית היא שפה דלה לתיאור מחשבות ורעיונות, רגשות ותחושות באופן כללי. היא עשירה בתיאורי חקלאות וחלקים מהטבע, ואולי עוד כמה דברים, אבל היא שפה ענייה באופן כללי. החוזק שלה הוא ביכולת שלה להביע בקצרה, ובמודולריות השמית שלה שהזכרת – התאמת שורשים לתבניות ומשחקים כאלה הם בעלי אופציות אדירות.

אני חושב שיש רובד תרבותי חזק שעוצב בהשראת המקורות שלנו שמתווה צדק וחוק, ולאו דווקא חמלה וקבלה. התלמוד והמשנה עוסקים בדקויות של משמעות, בגבולות מותר ואסור, במשלים וכד'.
אפילו על יום כיפור, יום הסליחה האולטימטיבי, נאמר "החוטא ואומר יום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר" – כלומר אפילו לסליחה יש גבולות.

נושא המחילה והקבלה יותר מתבטא בנצרות, למשל.

אני חושב שזו הסיבה העיקרית לכך שאנחנו לא מוכנים לדבר על אשמה באופן פתוח ומכיל.
זה לא סותר שום דבר ממה שהצעת, לו אני מסכים במאה אחוז.

29 05 2009
רונן

אדם תודה,

תיארתי לעצמי שיהיה לך מה להביא בהקשר הזה.

עולמות נפתחים כל הזמן… :)

28 06 2009
משחקי ספורט מומלצים

שמע עשית עבודה יפה, התחברתי לפוסט ולבלוג בפרט,,
המשך כך מחכה לעוד פוסטים

28 06 2009
רונן

תודה :)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: