הבדיחה

22 05 2009

מילן קונדרה כתב ספר על מפלגה שלא הבינה בדיחה. זה מפחיד כשמאבדים את חוש ההומור והכל נהיה כל כך רציני. אבל זה צד אחד של המטבע. כי בדיחה, גם בספר של קונדרה, מנסה לבדוק את הגבולות. במקרה שלו הגבול היה מאוד קרוב וכואב. אבל בדיחה תמיד באה לבדוק, ולרוב היא מתריסה, בעיקר כשהיא מתקרבת לגבול – הי גבול! אין לך חוש הומור.

בדיחה יכולה לשמש כמחאה ושבירת הסדר הקיים, אבל בדיחה יכולה גם לשמש ככלי לשימור הסדר החברתי הקיים. הכל תחת אותם חוקים של התרסה (ממש אוקסימורון – "התרסה ששומרת על הסדר הקיים", ושם בדיוק הקסם).

ויצו אירגנה, לקראת יום האישה של 2009 קמפיין נגד פרסומות סקסיסטיות. כשמסתכלים על הוידאו מהאירוע, יש תחושה לא נעימה. חבורה של נשים, פמיניסטיות, חסרות חוש הומור, כבדות, מצקצקות על קטעי וידאו שנונים, שאמורים לעשות כיף. ובכלל, הן הרי משחקות לידי המפרסמים, שזה בדיוק מה שהם רצו, שחבורת נשים יצאו נגד הקטעים שלהם, יעלו את הרייטינג, וישימו אותם במשבצת ה"חתרנית" והמגניבה.

את התחושה הזו יצרה הפרסומת, מעצם יצירתה. אם ה"שנינות" שלה לא היתה מוצלחת, לא היה טעם בכלל להזכיר אותה. אבל דווקא בגלל שהיא "שנונה" – נוצרת הבעיה. דבר ראשון היא יוצרת מצב שכל ביקורת עליה הופכת את המבקרת לחסרת חוש הומור (ומתוקף כך לא ליגיטימית). בנוסף, יש משהו בפרסומות האלה (לא רק פרסומות), שמודעות לעצמן ולהומור שלהן, שכאילו הופך אותן לתמימות. הסקסיסטיות כל כך בוטה שברור שזה לא בא להזיק, ויש הומור עצמי כזה, לדוגמת  גולדסטאר. עכשיו נו, באמת, הרי ברור שצוחקים, מה אתן עושות מזה עניין… יאללה יאללה אל תהיו כבדות.

אבל אי שם מאחור, דרך הדלת הזו שההומור פותח (בעיקר כשהוא באמת מוצלח), נכנס מסר. נכון, אנחנו מודעים, והכל בצחוקים, אבל הצחוק הזה מסיר הגנות, והמסרים הסקסיסטים – האמיתיים, החבויים, כפי שהנשים בוידאו פירטו – חודרים פנימה.

בתור חובב בדיחות קרש, יש איזה דחף להוציא כל "מחשבת קרש" שעולה לראש, בתקווה שאולי זה יצחיק מישהו. העניין הוא, שבכל מה שנוגע לעניינים סקסיסטיים, אני ממש נפעם מהעוצמות של זה אצל אנשים מסביב. קודם כל, הפוטנציאל של נושא מיני לייצר בדיחה הוא אינסופי. כל דבר שרק מתחרז עם 69, או יש בו שתי אותיות מאיבר מין – ישר מנוכס לבדיחה סקסיסטית. ולא רק זה, היכולת של אנשים להתאפק ולשמור לעצמם את הבדיחה, פשוט שואפת לאפס.

זוכרים את רוג'ר ראביט? תמיד כשאני חושב על הסיפור הזה של הבדיחות, וחוסר היכולת של אנשים להתאפק, אני נזכר בסצינה שבה רוג'ר ניסה להתחבא, כשהבחור הזה בתמונה חיפש אותו. הוא בסוף נחשף, כשהטיפוס הזה הקיש על הקיר את המקצב של שיר מסויים, רוג'ר לא התאפק ושר את סוף השורה (תכונה בלתי נשלטת של דמות מצויירת, לפי חוקי הסרט).

ככה אני מרגיש לגבי הבדיחות האלה… משהו נאמר, שאפשר להפוך אותו במשחק מילים לבדיחה סקסיסטית, ומיד אפשר לראות מישהו שעולה לו חיוך מטופש כזה. כאילו חוקים לא כתובים מכריחים אותו להוציא את זה, גם אם חייו יהיו תלויים בזה (או תלונה על הטרדה מינית). ואז אחרי שהוא מוציא את זה, הוא מחייך חיוך שובב של… נו, אתה לא מצטרף? אין לך חוש הומור?

 

לא. אין לי.


פעולות

מידע

10 responses

22 05 2009
יעל

אין לך הומור רק כמו שהוא מוגדר לרוב כאן, כשכפול של תבניות ודפוסים מוכרים שכולם/ם נהנות/ים כלכך להתרפק עליהם. אבל הומור אמור להיות חתרני, ולא רק אישור לנורמות המקובלות.

מה שמוזר זה שלפעמים א/נשים שמאוד נהנות/ים מההומור המשוכפל והמאשר גם יכולים/ות להנות באותה מידה מהומור חתרני, מבלי שהם/ן בכלל מזדהות/ים עם מושא הביקורת של איזה קטע סאטירי שראו, כלומר מבל לקשר בכלל בין עצמם/ן לבין הדמות/מצב שעליו הייתה הבדיחה (נניח א/נשים גזעניות/ים שיכולות/ים להנות מקטעים סאטיריים של החמישייה הקאמרית שעוסקים בגזענות). וזה קצת מתסכל, כי זה נוגד את המחשבה שהומור, או בפרט סאטירה, יכולים לשנות משהו. ואולי הא/נשים פה פשוט יותר מדיי מלאות/ים בהגנות.

בכל אופן, גם לי אין הומור כי גם אני פמיניסטית כבדה וצקצקנית.
ומה שמבאס זה רק שבגלל זה הסיכוי שמישהו/י (שהוא לא כבר פמיניסט מלכתחילה) יקבל את חוסר שיתוף הפעולה שלי עם הומור כמו זה שתיארת (שנתקלות בו כלכך הרבה בהרצאות באוניברסיטה. באחד השיעורים האחרונים, מרצה שכנראה קצת יותר מודע לבעייתיות של בדיחות סקסיסטיות, קלט באמצע הבדיחה שסיפר, על הסיבות שכדאי שתהיה לך פילגש, את חוסר שביעות הרצון שלי ושל צקצקנית נוספת שישבה לידי, ואולי גם קלט שזה לא הכי פוליטיקלי קורקטי מצידו, אז מייד הוא הוסיף הערה – "זה לא סקסיסטי, כי אתן יכולות גם להפוך את המינים ולספר את זה הפוך". אבל לא ניסיתי, כי חשבתי שעשויה להיות בעיה למצוא תרגום הופכי ל"פילגש"..) ויהיה מוכן לנסות להבין את הסיבות לחוסר שיתוף הפעולה הזה, הוא לא גבוה.
נראה שכשגבר כותב על הבעיה ב"הומור" הזה, יש סיכוי גבוה בהרבה שזה יזכה להתייחסות מתאימה, מאשר כשפמיניסטית צקצקנית תכתוב על זה. מלכוד מעצבן.

אז מצד אחד אני מאד נהנית לקרוא על עמדות כמו זו שהצגת בפוסט הזה, ומצד שני גם מקנאה באפשרות להביע אותן, מבלי להיות מתויג אוטומטית כמשהו שאין שום סיבה להתייחס אליו ברצינות. לא שאני חושבת שכל עמדה ביקורתית שגבר יביע תזכה להערכה, ממש לא, אבל בכל זאת הסיכוי שתתקבל הוא גבוה יותר מאשר במצב שבו אישה תביע את אותה עמדה בדיוק.

23 05 2009
רונן

יעל,

אני לגמרי מסכים אם הפיסקה האחרונה. יותר קל לדבר מתוך הקבוצה שעליה (או אליה) מדברים. אני מכיר את התחושה הזו שבגלל שאני מייצג קבוצה אחרת, הדברים שלי יתקבלו אחרת לגמרי, או לא יתקבלו לחלוטין.

יש גם עוד אופציה מבעסת. ברגע שהגעת לדעה מסויימת, ואת אומרת אותה, אז אפשר לתייג אותך בתור קבוצה אחרת (שמאלנית / פמיניסטית / צמחונית), וזהו. אם לפני רגע היית בקבוצה של כולם ונהנית מהיתרון הזה של לדבר מבפנים, ברגע שהגעת למחשבה מסויימת ואמרת אותה, את כבר לא חלק מהקבוצה ואין מה להקשיב לך יותר. אפשר להקשיב לך רק כשאין לך מה לומר. מעיין מלכוד 22…

23 05 2009
יעל

כן, למלכוד הזה פחות או יותר התכוונתי באמת..
אם כי יש א/נשים שמוכשרות/ים יותר בלהגיד דברים בצורה שמצליחה להגיע ליותר א/נשים, אולי כי הן/ם מצליחות/ים לדבר בצורה שיותר מעוררת הזדהות ופחות מעודדת להשתמש בתיוגים מרחיקים ומשתיקים כמו אלו שהזכרת..
אני חושבת שזה בעיקר קשור למידה של פתיחות וקבלה וחוסר שיפוטיות שמשדרות/ים. ופחות הדיבור הדיכוטומי שרובנו כלכך מורגלות/ים בו, שלפיו יש רק שמאל אחד שנראה ונשמע כמו משהו אחד וכל יתר הקולות פסולים, או יש רק דרך אחת להימנע מהתעללות בבע"ח, וכל השאר אינן קבילות וכיו"ב. בענייני זכויות בע"ח אני מצליחה קצת יותר להעריך א/נשים שנמצאות/ים במקומות שונים על הסקאלה של הימנעות מפגיעה בבע"ח (הפחתה מסוימת של בשר, צמחונות, טבעונות וכו'..) ופחות לשפוט באופן דיכוטומי (למשל לטעון שכל מי שלא טבעוני מתעלל בבע"ח באותה מידה), אבל בתחומים אחרים אני לא מצליחה עדיין להגיע למידת הסובלנות שנדרשת בשביל לקיים שיח שעשויה להיות בו מידה כל שהיא של הקשבה מהצד השני..
אולי יום אחד זה יצליח.. :) (וגם אז אין לי מושג אם באמת יהיה לזה אפקט טוב יותר או לא..)

(ולפי התמונה המחולקת שמופיעה לצד התגובה שלך עכשיו אני יכולה לזהות שאתה הרונן שחשדתי שאתה :) שזה מצד אחד נחמד לגלות, כי ככה אוכל להגיד לך שיש לך אחלה בלוג פעם הבאה שאראה אותך, ומצד שני קצת מאכזב, כי כבר חשבתי שיש כמה רונן-ים שהם גם פמיניסטים וגם מתנגדים לכיבוש ולדיכוי בע"ח וקפיטליזם וכל מגוון הרעות החולות שכבר כתבת עליהן כאן.. אבל ניחא, גם אחד כזה יספיק. אה, ואני היעל שמתויגת כפמיניסטית, טבעונית, וסתם קיצונית, שמתנדבת במרכז סיוע בת"א..)

24 05 2009
אלעד-וו

תודה על הפוסט. לא ברור לי אם אני מסכים (קל להביא את הדעה שאתה מציג כאן עד לאבסורד) אבל הושגה כבר מסקנה שהפמיניזם שלי לוקה בחסר, ובדיוק דיונים מהסוג הזה גורמים לי להבין שאני לא שוויוניסטי כמו שאני תמיד חושב.

24 05 2009
רונן

תודה אלעד :)

24 05 2009
רונן

יעל,

איזה קטע :)

עולם פיצפון….

25 05 2009
El Che

חברים, אני פמיניסט דמיקולו שגדל על ברכי חינוך הכי פמיניסטי שיכול לצאת מלטינו-אמריקה.
אני רוצה להגיד לכם שיש לי חוש הומור ודברים מצחיקים אותי גם אם הם בוטים, אבל התשדירים האלה הם מעבר לגבול הטעם הטוב והם מצחיקים הרבה פחות ממה שהם פשוט פוגעניים ובוטים.

לפני לא הרבה זמן היה לגולדסטאר תשדיר שרואים גבר נכנס לשירותי גברים, ובדרך עובר ליד תור של אולי 30 בחורות לשירותי הנשים "תגיד תודה שאתה גבר". אני חושב שכאן יש קריצה לעובדת חיים שאינה פוגעת באף אחד וזה היה הרבה יותר מצחיק ונחמד. אולי יהיה/תהיה מי שיגיד שזה גם פוגעני, אבל בעיניי מותר לנו לצחוק על הבדלים בין המינים כל עוד אנחנו לא פוגעים או משפילים או מזלזלים באחד מהם.

אגב, הרבה יותר גרועה בעיניי התכנית הטפשית שיש בערוץ 2 ("לילה בכיף"? משהו כזה) עם קומיקאים ושלוש בחורות בביקיני שכאילו מודעות לסקסיזם שיש בזה. ממש דבילי ובכלל לא לילה בכיף.

25 05 2009
רונן

אדם,
אהיה פוליטיקאי טוב, ואענה על מה שבא לי לענות ולא קשור כל כך למה שכתבת :)
או אולי כן קשור…

ודווקא מעניין אותי הרגע שבו כן הצחיק אותי משהו שהוא לא אמור להצחיק אותי, משהו שכמה דקות אחרי כן אוכל לקרוא לו פוגעני, מעבר לגבול הטעם הטוב, שהוא נגד העקרונות שלי… אבל הצחיק.

מה קורה לי שניה אחרי זה…

נגיד הפרסומות המפגרות של AXE, אוקיי, ראיתי, והופ, זה הצחיק אותי, אחר כך חשבתי בהגיון שהפרסומת לא בסדר, אבל צחקתי, חייכתי, קרה. אני מרגיש איזו תחושה של "שותפות לפשע". רגע, אם צחקתי, אז באיזו זכות אני אומר משהו על זה. אם הפעולה הראשונית של לצחוק ממשהו קרתה, אז אני חלק מאותו משהו. אז כדאי אגן על משהו שאני חלק ממנו, לא? אם אני יוצא נגד זה אני גם יוצא נגד מי שצוחק מזה לא? שזה אני… אבל אני בסדר סה"כ לא?

25 05 2009
El Che

מה זאת אומרת, אם צחקת היית חלק מזה?
אם צחקתי מבדיחת שואה טובה, להבדיל, זה עושה אותי רוצח המונים?

(לדעתי צריך לשנות את שורת השיר של מאיר אריאל ל"בסוף כל משפט בעברית יושב קצין אס. אס. במדי עור עם רצועה שמחובר אליה דוברמן")

הרי הומור זה אינסטינקט אנושי, כמעט רפלקס. אי אפשר לשלוט בו ויש לו חיים משלו. כמו לרצות להרביץ למישהו שדופק או מעליב אותך. העניין הוא איך משתמשים בכוחות הלא מודעים האלה אנשים והופכים אותך בעל כורחך לשותף לפשע.

25 05 2009
רונן

אני מסכים איתך. אבל זה לא מובן מאליו. לפעמים זו הרגשה שקיימת…

זכור לי שלב שלם בטבעונות שבו התייסרתי על זה שריח של חביתה עשה לי חשק. ולא סתם התייסרתי, אלא הכחשתי – לא, זה לא עושה לי. השליתי את עצמי שאם הרעיון מזעזע אותי (הוא באמת), אז אני יכול לגרום לחשק לא להיות. ואולי יותר מזה, המחשבה שחביתה יכולה לעשות לי חשק, גרמה לי להיגעל מעצמי, כי הרי זה לא בסדר. דווקא היום, כשאני מסוגל לומר – "בא לי חביתה", אני מרגיש יותר מחובר לבחירה שלי לא לאכול את זה – זה אומר שאני ממש בוחר בזה, למרות הפיתוי.

נראה לי שדווקא כשיש אווירה של הכחשה של צורך קיים, יש יותר סכנה ליפול אל ההשלכות שלו (כאן טבעונות או פמיניזם, אבל יכול להיות כל דבר), מאשר אם מסתכלים לו בעיניים, מכירים בו, ומחליטים את ההחלטה שלא לשרת אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: