זה לא אני

אחד המסרים הראשונים שלמדתי בקורס אילוף כלבים בצבא, הוא ש"תיקון" – כלומר עונש על פעולה לא רצויה שהכלב עושה – צריך להיתפס על ידי הכלב כאילו בא משום מקום. כלומר, לא אני, עם המטען הרגשי שלי, נותן את ה"תיקון" (שיכול להיות למשל משיכה חזקה ברצועה), אלא "העולם", "כוח עליון" כלשהו, בלתי תלוי. כך הוא לא ינסה להימנע מהתיקון בתחבולות שהוא יעשה מולי, הרי זה לא אני, זה פשוט ככה. אם אומרים לשבת ולא יושבים – "העולם" מעביר לו מסר שזה לא טוב. וזהו. נקודה. במקביל ליצירת המוחלטות של הפקודות מבחינת הכלב, זה עושה גם משהו אצלי. אני מתחיל להרגיש שזה באמת לא אני שעושה את זה, שמכאיב לו. זו פשוט התגובה היחידה האפשרית להתנהגות, ומכיוון שכך, זו לא החלטה שלי, אז זה לא אני.

 

אני חושב על כל הכתבות שהתפרסמו בימים האחרונים על התנהגות הצבא במבצע האחרון. מלבד העובדה שמצחיק אותי שעושים מזה עניין: הרי העדויות לדברים קיימות תמיד, רק בוחרים לא להאמין להן, מי שבצבא יודע טוב מאוד שזה מה שקורה. אני חושב על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על התוקפנות שלנו. מלבד גישת ה"זה לא היה, אבל אם זה היה אז זה מגיע להם", יש כאן עוד משהו. אנחנו עומדים מול בעיה לא פשוטה: יורים עלינו מתוך אוכלוסיה. הפתרון שאנחנו מציעים מזכיר לי מאוד את גישת האילוף ההיא. קסאם שיוצא מבית ספר, מאוכלס או לא, הוא הגורם, ופגז התותח או המרגמה שנוחת בבית הספר בתמורה, הוא התוצאה. אנחנו משכנעים את עצמנו שאין אנשים בדרך, אין החלטות בדרך, אין דילמות. א' מוביל ל-ב' – זו דרכו של עולם. זה בכלל לא אנחנו. זה לא חשוב כרגע כמה חפים מפשע יפגעו, כמה לא יעילה פעולה זו תהיה, הרי זה בכלל לא אנחנו עושים את זה. זה "העולם" שעושה את זה, "כוח עליון". "זה מה שקורה כשיורים מבית ספר". אפשר אפילו לדמות את זה לכך שעצם הכנסת הטיל למשגר בצד הפלסטיני ושיגורו מהווים את הפקודה לשיגור טיל הנגד, כלומר המשגרים מביאים באופן פעיל להשמדת האנשים שיושבים סביבם. אני לא מסיר פה רגע אחריות מאותם משגרים על האנשים שסביבם, אבל אני רוצה רגע לדבר על האחריות שלנו, שכבר פשוט לא קיימת. הפנמנו את הסיפור הזה בצורה לא רגילה.

 

מה שמסוכן בזה, מלבד העובדה שזה פשוט לא עובד, זה שנוצר ניתוק רגשי חזק בין החייל הישראלי שמבצע את ירי הנגד לבין התוצאה של הירי שלו. אנחנו מתגאים שאנחנו "לא מתכוונים" לפגוע בחפים מפשע. אבל אנחנו הרחקנו לכת בזה – אנחנו אפילו לא "פוגעים בלי כוונה" – אלא זה פשוט לא אנחנו. הניתוק הזה – שבו החייל המבצע ירי כזה בעצם מרגיש כמו "שליחו של כוח עליון", חסר בחירה, ולכן גם חסר אחריות על ההשלכות – מאפשר מעשים בלתי נסבלים. הניתוק הזה גם לא מאפשר להסתכל על זה בעיניים, לבדוק איפה הגבול שלנו. לבדוק האם זה עובד בכלל. לבדוק אם יש ברירה אחרת. אם יש משוואה אחרת.

 

אני גם תוהה, האם הכלבה שלי באמת האמינה שהעונש הגיע משום מקום. וככל שאני חושב על זה, ברור לי שהיא ידעה שזה ממני. לא כל שכן, בני אדם, או קבוצות בני אדם. אנחנו מנסים "לצרוב את התודעה" הזו כבר שנים, אבל זה לא מצליח. כנראה שהמשוואה הזו פשוט שגויה, ואנחנו הצד היחיד שמאמין בה. הרי תושבי עזה, למרות הכעס על החמאס, יודעים שאנחנו אלה שבוחרים להרוס אותם, הם מאשימים אותנו בהרס, ושונאים אותנו, ואנחנו ממשיכים לתהות למה הם לא מבינים שזה החמאס גרם לזה (לפי אותה משוואה עקומה).

 

וכן, עשיתי לכלבה שלי בצבא פעמים אחדות דברים בלתי נסבלים. לא רק אני. כי האמנתי שזה בכלל לא קשור אלי, כי צייתתי למה שאמרו לי בלי לחשוב שיש לי בחירה אמיתית. בלי לחשוב שיש אפשרות שיש משוואה אחרת בכלל. אני יודע, שבכל הנוגע לאילוף כלבים יש משוואות רבות, זו שלימדו אותי הייתה רק אחת. אני בטוח שיש משוואות רבות אחרות בניהול קונפליקט, ואולי, אפילו, אחת שעובדת.

 

אנחנו מספרים לעצמנו שמדובר בתגובה אוטומטית, למען הגנה עצמית. תגובה שלא תלויה בכלום אלא רק בטריגר שיוצר אותה. כמו רפלקס – פעולה פיזיולוגית אוטומטית אשר עוברת דרך מעגלים מקוצרים ליצירת תגובה מהירה, ללא התערבות מערכת העצבים המרכזית (מח). רפלקסים נועדו לאפשר שיווי משקל מבחינות פיזיולוגיות שונות, גם שיווי משקל פיזי – עמידה, הליכה, ריצה. אבל מכיוון שהן תנועות לא רצוניות, אשר מגיבות בצורה ישירה לטריגר, אם אנחנו רוצים שליטה בתנועות ולא סתם אוסף של תגובות, על המוח לדכא את הרפלקסים רוב הזמן. הם עדיין פועלים, אבל בעוצמה יותר נמוכה ועם ערך סף יותר גבוה. הדיכוי נעשה על ידי המוח, כדי שהוא יוכל להיות בשליטה. כך יש איזון בין שליטה, לבין תגובות חירום בלתי נשלטות (בעצם בלתי נשלטות אבל מבוקרות). במצב שבו הרפלקסים לוקחים פיקוד, והגוף או האיזור בגוף נהיה היפר-רפלקסיבי, אנחנו צריכים לחשוד באיבוד הבקרה מלמעלה – כלומר, פגיעה במח או במסלולים המובילים ממנו. אם אנחנו, כחברה, מסבירים לעצמנו, ומגדירים את עצמנו, כמעט רק באמצעות "תגובות אוטומטיות" (לא חשוב עכשיו אם מוצדקות או לא), ללא שום יוזמה או בקרה – כנראה שמשהו דפוק אצלנו במוח.