למה זה קורה לנו? (2)

10 01 2009

"במשך עשרות שנים, היה ידוע לכל שמהומה רבתי, מזיקה לכלכלה העולמית…

… זה היה ההסבר המקובל לעובדה ששנות התשעים היו שנים של פריחה כלכלית: עם סיום  המלחמה הקרה, היה חופש להתרכז במסחר והשקעות. ככל שמדינות נעשו יותר מרושתות ותלויות אחת בשניה, הסיכוי שיפגיזו אחת את השניה היה נמוך יותר."

כך, נעמי קליין (מחברת הספר No Logo), בסיפרה החדש (שעוד לא קיים בישראל, אמור להיות מוצא בהוצאת אנדלוס, אבל אני לא מוצא אותו, ולכן גם התרגום הוא שלי):

The Shock Doctrine – The Rise of Disaster Capitalism

היא מתייחסת אל השיטה, שבה הכלכלה האמריקאית מגיעה למקום הרוס ושבור – ורואה בו "הזדמנות". הזדמנות להתחיל הכל מחדש, בצורה של הפרטה. כך שיקום של מקום האסון – תשתיות, מערכת בריאות, מערכת חינוך –  נע על דלק של "רווח", וכדוגמא היא נותנת את עירק, ואת ההרס שאחרי הוריקן קתרינה. שיטה שבסופו של דבר מביאה למסקנה ההגיונית היחידה – אסון הוא רווחי. ואם אסון הוא רווחי, למה למנוע אותו?

It was being called the "Davos Dilemma," which the Financial Times columnist Martin  Wolf described as "the contrast between the world's favourable economics and troublesome politics."[…] Put bluntly, the world was going to hell, there was no stability in sight and the global economy was roaring its approval. Soon after, former U.S. Treasury Secretary Lawrence Summers described the "near complete disconnect" between politics and markets as "something out of
Dickens, you talk to international relations experts and it's the worst of all times. Then you talk to potential investors and it's one of the best of all times."

החל משנות האלפיים, בעוד העולם רוגש במלחמות ואסונות, המצב הכלכלי ממריא. נוצר ניתוק מדאיג בין הצורך בשקט לבין היכולת לשגשג כלכלית. אנחנו רגילים להסתכל על ארה"ב כנקודת אזהרה. אבדן הערכים, שליטת תאגידים, הפרטת מערכת הבריאות, והפרטת המדינה כולה בעצם. אנחנו עוד לא שם, מהרבה בחינות אפילו רחוקים. אך בספר הזה, בוחרת המחברת להצביע דווקא עלינו, על ישראל, ולהזהיר. הציטוט הוא מתוך הפרק האחרון של הספר: "אבדן התמריץ לשלום – ישראל כאזהרה".
עד לפני כמה שנים דיברנו גם כאן, על שלום כלכלי, מזרח תיכון חדש. פרוייקטים משותפים. האמנו שאם נקיים קשרי מסחר עם הפלסטינים, החיים הרגילים יהיו חזקים מהפוליטיקה. החיים והשיגשוג ינצחו את השנאה והפחד. נהיה תלויים אחד בשני בצורה שלא יהיה שווה לנו להילחם אחד בשני.

אבל כבר הפסקנו לדבר על שלום. והתחלנו לדבר על בטחון, כאילו יכול להיות באמת בטחון בלי שלום.

תמיד ייצגנו בעולם סוג של אדם מודרני ומשכיל, אבל שגם יודע להלחם כשצריך, מעיין "גבר גבר", רגיש, אבל שיודע להרביץ כשצריך. אבל לא רק בסרטים. אנחנו מייצאים ידע מלחמתי לעולם, מייצאים נשק לעולם, ולפי צו האופנה האחרון מייצאים "בטחון", Security. זהו, אף אחד כבר לא מחפש שלום, ידידות, דו קיום, אמון. כולם מחפשים Security, כאילו האיומים הם בלתי נמנעים, לא תלויים בנו בשום צורה, חסרי סיבה. ומי כמונו יודע לספק את זה, אנחנו מעצמת בטחון, ה"מצב" הקשיח אותנו כאן. בין אם החברות העוסקות בזה הן פרטיות, מופרטות, או ממשלתיות, עצם השימוש במוצריהן, מביא לרווח לכלכלה.

"instability is the new stability"

כשקראתי בספר לפני כחודשיים, הופעתי ממה שהיא כתבה. בזמן מלחמת לבנון השניה, כאשר כל איזור הצפון היה מושבת, אלפי אנשים היו מגוייסים – השווקים דווקא שיגשגו בישראל. לא ידעתי אם להאמין לזה. אם זה המצב, אזי אחד הבלמים האחרונים שהיו קיימים, שעוצרים מדינה מלהלחם – הוסר גם כן. זה לא הופך את זה לקונספירציה. לא צריך לחשוד שמישהו בכוונה יוצר מלחמה כדי להרוויח. מספיק להבין שמדובר פה באיזון בין כוחות רבים. כאשר אבד התמריץ הכלכלי לשלום – יש פחות סיבה שלא להילחם.

ובאמת, עם פרוץ המבצע האחרון, תהיתי מה יקרה לשוק. הופתעתי לגלות שבאמת, אצלנו הכל שמח. האמת, שזה הפיל אותי. לא סתם שהמצב לא נהיה יותר גרוע. המצב משתפר. זה מצב מאוד מסוכן.

בהמשך לפוסט הקודם, בו תהיתי מה יוצא לנו מזה, איפה זה מועיל לנו שיש לנו אויב מר ואכזר, חסר הגיון או מטרות מלבד להשמידנו. שם התייחסתי לעניין במובן נפשי. אבל עכשיו, אפשר לראות סיבה נוספת למה טוב להחזיק אוייב כזה. כששוק ה"בטחון" הוא שוק מרכזי, כשהמדינה פורחת בעת מלחמה, אין בעצם תמריץ לחוסר קיום אוייב. אוייב נצחי, אשר קיים בכל מקום, תמיד מחפש דרך להרוג אותנו, ואי אפשר לנצחו (שימו לב למטרות המבצע הנוכחי) – הוא דבר נפלא. כלכלה שמייצרת רווח מ"בטחון" – צריכה אויב תמידי, לא הגיוני, וחסר גבולות גיאוגרפיים. שוב, אינני מדבר על קונספירציה, אלא על מערכת של תמריצים ובלמים, שהבלמים הולכים ונעלמים בה.

"It is not a war that can be won by any country, but winning is not the point. The point is to create "security" inside fortress states bolstered by endless low-level conflict outside their walls."

בעבר, ישראל הסתמכה על פועלים פלסטינים ככח עבודה זול ושתקן. סגירת גבולות קשה כמו שקיימת היום היתה מחסלת ענפים שלמים תוך כמה ימים. אבל התהליכים המקבילים שהתרחשו בשנים האחרונות הביאו למצב שאין לנו תלות בהם יותר. עולים חדשים, עובדים זרים, כולם כוח עבודה זול ונוח. אפשר להשאיר את הפלסטינים סגורים להם – שיסתדרו לבד. וזאת כאשר בניגוד לנו, שיש לנו את התחליפים הנוחים האלה, הם בנו כלכלה שלמה סביב "עבודה בישראל", מאז תחילת הכיבוש. מה שמוביל בהכרח להרעה במצב הכלכלי ותיסכול עם סגירת הגבול. בנוסף, בניגוד להוריהם שעבדו כאן, קיימו דו קיום איתנו, ראו את הצדדים הטובים שלנו כבני אדם, הצעירים של היום מכירים אותנו רק ככובשים ואינם דוברים את שפתנו. כשרחוקים כך, הרבה יותר קל לשנוא. הבלמים שעצרו אותם מלהלחם גם כן נשחקו.

בעזה, הכל כפל ומכופל. עזה תלויה בנו בצורה מוחלטת, כמו שתינוק תלוי בהוריו. מאז עלית החמאס עזה במצור מוחלט, באוויר, בים וביבשה. שיקום של שטח ארץ כזה אינו אפשרי כמו ששיקום של פצע ללא אספקת דם אינו אפשרי. כמו שאנחנו הסתגלנו לחיים בלעדיהם, הם, בלית ברירה הסתגלו לחיי מצור. האפשרות היחידה לשרוד תחת מצור היא לעקוף אותו, ובאופן טבעי ליצור כלכלה שלמה סביב מעקפים אלה. מצור מוחלט אפשר לעקוף רק על ידי מנהרות, ולכן הן מהוות כיום את המסחר בעזה, גם ללא קשר להברחת נשק. מדינת ישראל שמה לה למטרה את חיסול המנהרות, בגלל השימוש בהן להעברת נשק. לפי הלוגיקה הזו, צריך לקרקע את כל הטיסות לארץ כדי למנוע הברחות סמים. המחשבה שנוכל לחסל את ההברחות דרך מנהרות הינה דמיונית, מכיוון שזהו עורק החיים היחידי בעזה, ואין סיכוי שהאנשים החיים בעזה פשוט יוותרו על החיים שלהם. לדרך העקיפה שימצאו כדי להתמודד עם חיסול המנהרות שנהרוס, יצטרפו תמיד גם הברחות נשק, אי אפשר למנוע את זה. השאלה אינה האם יש נשק, כי אם, האם יש סיבה להשתמש בו נגדנו.

הניתוק הכלכלי המוחלט שלנו מעזה, הוא גורם נוסף המאפשר לנו להילחם בה בלי לפחד מההשלכות הכלכליות של הפעולה. אנחנו יוצרים מצור כענישה וכ"הגנה עצמית". אבל בעצם המצור, מלבד הסבל שאנחנו גורמים באמצעותו, אנחנו מסירים מעלינו ומעל העזתים, עוד בלם לאלימות.

אם ברצוננו לחדול מלמצוא את עצמנו במלחמה פעם אחר פעם, עלינו להחזיר את הבלמים שעוצרים אותנו ואותם מלהלחם. עלינו להחזיר את התמריצים לשלום, ולא להכנע לפנטזיית ה"בטחון". מלחמה צריכה לשוב ולהיות "לא רווחית". עלינו לפתוח את המעברים ולאפשר חיים כלכליים בעזה שאינם תלויים במנהרות, ושקשורים לכלכלה הישראלית, דווקא כדי לאפשר את השיקום והקיום לאחר מכן כישות נפרדת. וכדי שלשני הצדדים יהיה פחות כדאי להלחם.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

עוד דברים מעניינים:

למה מכנים את המבצע בעזה מלחמה? אצל אייל ניב.

מכתב לצמחונים אצל דרור בורשטיין.

ארגוני זכויות האדם פתחו בלוג שמעדכן על פגיעה באזרחים במבצע הנוכחי. מאחר והתקשורת הישראלית לא מציגה בשום צורה את הפגיעה שלנו בצד השני, גם בלם זה, הולך לאיבוד. זה נקרא כיום "פגיעה במורל". אני חושב שמי שתומך במלחמה צריך לדעת למה היא גורמת גם בצד השני. משיקולי אנושיות מצד אחד, וכדי להבין איך דבר כזה לא עומד להביא לשקט בשום צורה, מצד שני. אני מוצא את הבלוג הזה מטריד ולו רק מבחינת העומס התוכני שלו. פשוט אי אפשר לעמוד בקצב.

האגודה לזכויות האזרח, אחד האירגונים מהלינק הקודם, פתחו קו חם לתושבי הדרום. כדי לנסות לעזור בעייני זכויות אזרח יומיומיים שעלולים להפגע בימים כאלה.

גם ליהונתן גפן יש מה לומר.


פעולות

מידע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: