אחלה בחלה

מישהו כבר כתב על זה בדיוק ברגע שראיתי את הפרסומת הזו לראשונה, אתמול בלילה.

[/gv]

הוא כתב הרבה דברים שעברו לי בראש כשראיתי את הפרסומת, אבל יש לי מה להוסיף קצת.

יש משהו בהוויה הישראלית, ובעיקר בלהיות חייל ישראלי, שקצת קשה להבין מבחוץ. אני אדבר על החיילים מסוג "טובי בנינו", ולא על ה"עשבים השוטים" שמוציאים לנו שם רע לכאורה. בפועל, החיילים מקיימים משטר צבאי על אוכלוסיה אזרחית – משפילים, מגבילים תנועה, מגבילים אספקה, עוצרים, מקיימים משטר הלשנות, הורגים – כל זה כדי שנוכל להמשיך לקיים את ההתנחלויות ברובד אחד, וכדי שנוכל להמשיך להתעלם מהצורה שבה הקמנו את המדינה ומי נפגע מזה, ברובד היותר עמוק. מתוך התפקיד הזה, שכולו פוליטי, יש גם את הצורך האישי להיות גבר גבר, ולהתמודד עם אתגרים צבאיים, שתמיד יהיו קיימים במצב קונפליקטי שכזה, וכך לשמר את דמות הישראלי החייל הגיבור, תוך יכולת להיות גבר רגיש בחיים האזרחיים.

חלק מהדברים שעלו לי לראש בזמן הצפיה בפרסומת היו כלליים, וחלק כתוצאה מהזכרון שלי כחייל.

צליל המואזין ברקע, כדי להכנס לאווירה, זכור לי ממארבים בלבנון. זכור לי שעם הזמן הוא כבר התחבר לי לתחושה של "הנה אני בשטח חייל גיבור עושה דברים מסוכנים בשביל המדינה שלי, במקום אוריינטלי כזה, איזה נוף יפה". אז מה אם אחרי כן במשך שמונה שנים עבדתי ברמלה ושמעתי את המואזין מטר ממני, הצליל הזה תמיד ישאר ספוג במסר הזה איכשהו.

מישהו (שאינו קיים) משחק בכדור בצד השני, ואופס, הכדור עף לצד השני. זה מזכיר לי שבתור ילדים, לפעמים הכדור היה עף מעבר לאיזו גדר למקום אסור. בית פרטי סגור עם שכן כועס, בית ספר… היתה תחושה משולבת של "האם נצליח להביא אותו חזרה", יחד עם "מישהו עכשיו אולי כועס". השגנו את השטח שלו והפרענו את מנוחתו, ואולי הוא כועס עלינו. זה הצריך לפעמים התגנבויות, אבל לפעמים היה מצב שהצד השני היה בועט חזרה מיוזמתו את הכדור. האקט הזה היה ממש מסר של שלום וחברות. בפרסומת, הכדור עף לצד של החיילים, אופס. האם הוא יחזור? האם הם יכעסו? לא. הם חמודים, האקט הזה של להחזיר את הכדור, פשוט מחמם את הלב.

ואז… הכדור שוב חוזר. מישהו (שאינו קיים) רוצה לשחק שם בצד השני. אמנם הוא תקוע מאחורי החומה הזו שבנינו לו, אמנם הוא גדל במציאות בלתי אפשרית, אמנם כל היהודים שהוא מכיר הם חיילים או מתנחלים, אבל הוא רוצה לשחק. אם ההחזרה היתה אקט של ידידות, זה כבר ממש אקט של שלום. האם הוא אסיר תודה על שהחזירו לו את הכדור? האם הוא רק מחפש כל רגע איך ליצור קשר חברי עם החיילים, שבעצם המציאות הקשה שהיא מעל כולנו נאלצת להפגיש אותם רק ברגעים לא טובים בשאר הזמן (או פשוט להעלים אותם מאחורי החומה)? האם הוא סולח לנו על כל מה שקורה? הוא אוהב אותנו, למרות הכל.

מלבד הרצון הזה שיאהבו אותנו לא משנה מה אנחנו עושים, כאשר יש הבדלי מעמדות כאלה בין חזק לחלש, זה ממש נראה כמו תסמונת שטוקהולם הפוכה. אנחנו השולטים, אבל אנחנו זקוקים יום יום לאישור שאוהבים אותנו, שחקו איתנו בכדור, תגידו שלמרות הכל אתם רוצים דו קיום, תגידו שאתם מוכנים לשכוח את הכל, בלי תנאים כמעט. כל הסיפור הזה של כיבוש נאור, הוא בדיוק זה. אנחנו כובשים אתכם, ושולטים בכם בניגוד לרצונכם, אבל אנחנו עושים את זה בצורה יחסית אנושית. אחרים היו טובחים בכם, אונסים אתכם, גונבים מכם. אנחנו רק מדי פעם כשאנחנו עצבניים – פה מכות, שם הורגים כמה, איזה מצור קטן פה ושם. אבל ככה, בשגרה, אנחנו מה זה חמודים. מחזירים לכם את הכדור כשהוא עף לכם מעל החומה. על זה אנחנו ראויים לאהבה. תנו לנו אהבה. שחקו איתנו.

ואז, מתחיל המשחק…

החייל מתקשר לחברים שלו (בנייד סלקום שלו כמובן, לא במכשיר קשר הצהלי משנת 1914, שעדיין מחזיק, בניגוד לטלפון הנייד שקניתי לפני שנה וחצי), וכולם מגיעים. האווירה נהיית מיד אווירה שלומית, חיילים חוזרים להיות "חיילי פרסומות" על חצי ב' (עם גופיה לבנה מתחת למדים?), הסכנה חלפה. גם הבנות מגיעות. אמנם בנות כבר משמשות כלוחמות, אך התחושה כאן היא שהן הגיעו מתפקידיהן הנשיים, העורפיים, יושבות ומעודדות, כמו שצריך. "פרחים בקנה ובנות בצריח" – כהוויה שמסמלת שלום, אנחנו הרי עם של שלום – אבל כמו בשיר, זהו שלום של צד אחד, שלום אחרי ניצחון וכיבוש (ששת הימים), לא שלום אחרי הסכם ופיוס.

ואז מגיע רגע של תיסכול. הכדור לא חוזר אל החיילים, אחרי יותר משתי שניות. אולי הפלסטינים שם (שלא קיימים) גם רוצים קצת להתמסר עם הכדור לפני שהם מעבירים צד, כמו שעשו החיילים הישראלים? אולי הם רוצים לחזור אל המשחק שלהם, אחרי הפוגה מרעננת של לשחק עם החיילים החמודים? הרי אי אפשר לדעת, יש חומה. החיילים לא עומדים בתיסכול וצועקים "נו…", והפלסטינים בצד השני (שלא קיימים), מצייתים. רצו בכך או לא.. זה לא משנה, הרי אנחנו לא באמת במעמד שוויוני כאן.

איך כל זה הסתיים? הרי אם הכדור נשאר בצד השני, צועקים לו נו…, מי החליט בסוף לסיים את המשחק? החיילים יחזרו אל האפודים והנשקים ויחזרו לפטרל סביב החומה, שתמשיך לעמוד, והאקט הזה, שסימן שלום, יעלם כלא היה סביב הרבה הצדקות והסברים.

העיקר שהיה קצת כיף, אחלה בחלה.

איזון לא עדין

 ידיעה מהיום בעיתון הארץ:

הפצ"ר, ת"אל אביחי מנדלבליט: קליעי "טוטו" אינם מתאימים לפיזור הפגנות
מאת עמוס הראל
הפרקליט הצבאי הראשי, תת-אלוף אביחי מנדלבליט, הודיע אתמול כי הצבא אינו רואה בקליעים מרובה רוגר (המכונים גם "טוטו") אמצעים לפיזור הפגנות. צה"ל עשה שימוש בקליעים, בקוטר 0.22 נגד מפגינים בחודשים האחרונים.

על פי ארגון "בצלם", לפחות בשני מקרים מתחילת השנה נהרגו מהירי פלסטינים, נער בן 14 בחברון ומפגין נגד בניית גדר ההפרדה בנעלין. במכתב ששיגר ל"בצלם", כתב הפצ"ר כי צה"ל נוקט כללים מחמירים באשר לשימוש ב"רוגר", באופן דומה לאלה הנהוגים בפתיחה באש מרובים אחרים.

יריות נורו אתמול בבוקר לעבר מכונית ישראלית, מדרום להתנחלות עפרה שבאזור רמאללה. מהירי לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. בסריקות של כוחות צה"ל, בין הכפרים עין-יברוד וביתין, נמצא המקום שבו הניחו המחבלים את המארב ובו שמונה תרמילים של קליעים מרובה קלצ'ניקוב. המחבלים נמלטו. בתקופה האחרונה, פיגועי ירי בגדה נחשבים לתופעה נדירה יחסית, עקב השיפור ביכולתם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בסיכול פיגועים.

-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_

ידיעה מיום שלישי, גם כן מהארץ:

מייל לעובדי רשות ההגירה: "ובערת הרע מקרבך"
מאת דנה ויילר-פולק
הרוחות סביב הקמת יחידת עוז, יחידת האכיפה חדשה ברשות האוכלוסין וההגירה, לא שוככות והקולגיאליות חוגגת. היום (שלישי) שלח מנהל לשכת עכו של המשרד ברכה בדואר האלקטרוני לרגל הקמת היחידה החדשה בזו הלשון: "עובדי הלשכה בעכו מאחלים לכם הצלחה ומחזקים את ידיכם למען תקיימו הכתוב 'ובערת הרע מקרבך'. יעילות שליחותכם אינה נופלת משלנו. חיזקו ואימצו".

יחידת עוז, שהחלה לפעול ב-1 ביולי, הינה יחידת האכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה ומחליפה את משטרת ההגירה שפעלה עד היום. הרשות כפופה למשרד הפנים ופועלת מכוח החלטת ממשלה שהתקבלה ב-2008. היחידה כוללת 200 פקחים אזרחיים שנבחרו לתפקיד, להם סמכויות שיטור כלפי זרים בלבד.

בימים האחרונים מעוררת היחידה סערה לאור פעילות האכיפה האינטנסיווית שנערכה באחרונה בגן לוינסקי הסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב, פעילות בה עוכבו עובדים זרים ופליטים לשם בדיקת מסמכיהם במטרה לאתר שוהים בלתי חוקיים. מתחילת עבודת היחידה נבדקו כ-700 זרים מתוכם נעצרו 100.

הרשות החדשה תרכז את הטיפול בזרים – מהגנה על זכויותיהם במשא ומתן עם מעסיקים (תחום שעד כה הופקד בידיו של משרד התמ"ת, ד"ו), דרך מעצר של שוהים לא חוקיים ועד לגירוש. היא גם תטפל בפליטים ומבקשי מקלט משלב הזיהוי, דרך בדיקת הבקשה ועד המלצה (עד כה בוצע על ידי נציבות האו"ם לפליטים, ד"ו).

ממשרד הפנים נמסר בתגובה להודעתו של מנהל לשכת עכו, כי "מדובר בעובדי משרד הפנים שמאחלים הצלחה לחבריהם".

הבוקר: עובד ניגרי תקף פקח

בתוך כך, ביממה האחרונה שוב מופנה גל של תקיפות כלפי בכירי יחידת עוז – תוך עליית מדרגה לאלימות פיזית, מילולית ופלילית. הבוקר הותקף פקח של היחידה, במהלך פעילות שגרתית בתחנה המרכזית בתל-אביב. כאשר ביקש הפקח לבדוק את מסמכיו של אזרח ניגרי, הלם זה באגרופיו בפני הפקח וגרם לחבלות בפניו. מקרה נוסף בו נתגלתה פעילות פלילית אירע כאשר רכבו של סגן מנהל יחידת עוז נפרץ בתוך חניון היחידה ונלקחו ממנו מסמכים אישיים. יומיים מאוחר יותר, עצרה משטרת ישראל שני מבקשי מקלט גיאורגים, כשבאמתחתם המסמכים שנגנבו.

-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_

עכשיו קצת קריאה ביקורתית.

מזכיר לי קצת שאחרי סיטואציה, שבה אני מתקרב להבין שיצאתי לא בסדר מול מישהו, אני מודה/מתנצל ומסיים ב-"אבל את/ה…." או אפילו רק "אבל…" ובעצם חוזר חזרה לאותה נקודה של חוסר לקיחת אחריות. רוב העיתונות לדעתי מייצגת את דרך החשיבה הזו, כאשר גם אם מישהו טורח למצוא פגם בהתנהלות שלנו, המדינה והרשויות שלה, הוא יעדן את זה ב"אבל" טוב בסוף, שמכניס לאווירה של "אני לא בסדר אבל אין לי ברירה…", ובעצם… "אני בסדר". כל זה לכאורה בשל צורך להיות "מאוזן".

יש כאן שלושה חלקים:

1. ביקורת

זה השלב שמצדיק את המושג "עיתונות חוקרת". העיתון מדווח על משהו לא תקין בהתנהלות שלנו, כדי שאנחנו נדע ונתרעם על כך (בתכלס, כדי שנצקצק בלשון ונגיד אוי זה נורא). בידיעה הראשונה מדובר על שימוש לא תקין בנשק קטלני מול הפגנה לא מסוכנת. בידיעה השניה, גילוי שנאת זרים וגזענות מצד מערכת חדשה לטיפול בנושא מהגרים "לא חוקיים" שאמורה להיות הומנית יותר מקודמתה, ומנותקת מרגשות שנאה ואלימות.

2. איזון

בעולם לא מאוזן כמו שלנו, התקשורת מנסה להיות "מאוזנת". לדעתי זה יותר מזה, הרי איזון לא יכול לבוא בתוך כל כתבה, אלא במיכלול של התייחסויות, גישות, ודעות. אם כל ידיעה תהיה מאוזנת, זה יצטרך להיות קודם כל מלאכותי, והתוצאה, אותה כתבה בעצם תהיה ריקה ממשמעות. מה גם, שאין איזון. אותו איזון מלאכותי הוא המשך לאותה אשליה שמקיימת את המצב הלא תקין מלכתחילה, ועכשיו, אותה ידיעה רק תזין את האשליה, ותקבע את המציאות.

למה חשוב להודיע על יריות שנורו אל עבר מכונית ישראלית תחת אותה ידיעה קצרה וספציפית שמדברת על שימוש לא חוקי בנשק קטלני מול מפגינים לא מסוכנים. למה חשוב להודיע על תקיפת פקח באותה ידיעה שבה מתואר יחס גזעני של הרשות החדשה. את שני המקרים האלה חשוב לציין, אין ספק, אלו חדשות חשובות, אבל הן לא באמת "מאזנות" את הידיעה המקורית.

ירי על רכב אזרחי הוא פיגוע, הוא לא חוקי ולא מוסרי. אין קשר בינו לבין הפגנה אזרחית לא חמושה ולא מסוכנת. תקיפת עובד ציבור, או פריצה לרכב הן עבירות פליליות ויש להתייחס אליהן כך. אין קשר ביניהן לבין אופי גזעני של בכיר באותה רשות.

המטרה היא ביטול הביקורת העצמית, והחזרת האחריות אל האחר. פלסטינים יורים, אין לנו ברירה אלא להיות אלימים. המהגרים אלימים, צריך יד קשה (מה בין יד קשה לבין גזענות?).

3. נירמול

כאן המסר הוא מאוד חבוי, אך לדעתי חשוב מאין כמוהו. כאשר הפרקליט הצבאי כותב: 'צה"ל נוקט כללים מחמירים באשר לשימוש ב"רוגר"', הוא הופך את הצבא שוב לגוף מוסרי, הגיוני, שמפעיל אלימות שהולמת את הסיטואציה לכאורה. הבעיה לפי משפט זה היא באותם סוררים שלא מקיימים את רוח צהל, ולא בצבא עצמו, הטהור. כך כמובן מתעלמים מה"קריצה" התמידית בתוך הצבא לגבי רמת האלימות כלפי פלסטינים.

כשמשרד הפנים מגיב ש-"מדובר בעובדי משרד הפנים שמאחלים הצלחה לחבריהם", הוא בעצם מנסה לומר, שלא היתה כוונה רעה. אני לא יודע מי ממונה על התגובות במשרד הפנים, אבל זוהי התגובה הגרועה ביותר האפשרית. או, שהיא באמת מוכיחה את המצב העגום – המגיבים אפילו לא הבינו מה לא בסדר בזה, הם רק רוצים שלא יעשו עניין מזה. אבל לא רק המגיבים במשרד הפנים. אני בטוח שהרבה קוראים חושבים: טוב, הוא לא התכוון, מה עושים עניין מכל דבר. וזו בדיוק הבעיה. כאשר מישהו ש"לא מתכוון" עושה שימוש במילים כל כך קשות כלפי קבוצה של אנשים, זה הרבה יותר מפחיד אותי מאשר מישהו שכן מתכוון. זה מראה כמה השנאה שלו שורשית ובסיסית. ועוד, אם מגיב רשמי של משרד הפנים מסוגל בכלל להגיב כך על המקרה, זה מצב מסוכן. זו הבנאליות של הרוע.

ולעניין הגירוש. לפי מוקד סיוע לעובדים זרים, יעדי הגירוש הם:

• ילדים: ילדי מהגרים שמרביתם נולדו בארץ, התחנכו כאן, דוברי עברית וישראלים לכל דבר כעת עומדים להיעצר ולהישלח למדינה שאינם מכירים.
• מהגרי עבודה: אשר רבים מהם הגיעו בהזמנת מדינת ישראל ובאשרות חוקיות, איבדו את מעמדם לפני תום תקופת הויזה בשל הסדר כבילתם למעסיקיהם אשר הוגדר על ידי בית המשפט העליון כעבדות מודרנית. כעת גם הם נעצרים.
• פליטים: מדינת ישראל קבעה הגבלות גיאוגרפיות חמורות על פליטים בישראל ואסרה על מרביתם לשהות בשטח שבין חדרה לגדרה. פליטים רבים מתגוררים בתל אביב, ובמיוחד משפחות, משום שרק שם הצליחו למצוא עבודה, מגורים, והחשוב מכל – מוסדות חינוך לילדיהם. כעת, כל מי שייתפס בתל אביב צפוי למעצר יחד עם ילדיו.

שווה לקרוא בהקשר זה: מיתוסים , בריאות, עדכונים, שיטות של צהל.

ביאינג

הייתי בלונדון כמה ימים, היה כיף.

לצאת קצת מחוץ לבִּיצַה הזו שאנחנו קוראים לה "מדינה" נותן הרבה נקודות למחשבה. לקחתי כמה ספרים, והספקתי לסיים ספר לא רע על בודהיזם, מדיטציה ופסיכותרפיה של ד"ר אסתר פלד (פסיכותרפיסטית). שלושתם שואפים בגדול לַ"אמת", ולא במובן הפוסטמודרני שלה – "אמת שלי" – "אמת שלך", אלא לאמת הפשוטה של: האם אני כן עם עצמי או שאני משקר לעצמי פה. כולם מנסים לשים אחריות גדולה על אותו אדם שבוחר לעבוד על עצמו (לא במובן של לשקר, אלא במובן של עבודה), ולא מתפתים לפתרונות קלים של גורמים חיצוניים (אלהים, גורל, אחרים…) שעליהם אפשר להפיל את האשמה או התקווה לגבי מה שקרה/קורה/יקרה לי.

משיחה קצרה עם מישהו שהעמיק הרבה יותר בעניין בודהיזם, כנראה שמדובר במבוא כללי בלבד, אך כתוב לא רע, ואכיל.

בין השאר היא מתארת את המדיטציה כאימון התודעה (זה בסדר, אני לא עומד להתחיל פה עם מילים גדולות, וגם אין לי הרבה מושג מה זה אומר, וגם אם מישהו שמבין קורא את זה, אז סליחה על הבורות). המדיטציה ככלי לתרגל את השכל שלי בלשים לב מה קורה פה (מה אני רואה, מה אני מרגיש, למה אני מרגיש את זה…). מכיוון שאין לי מושג בזה, אעבור לעניין אחר שלדעתי קשור, וגם מדובר קצת בספר.

כשאני כותב את זה זה כבר נשמע לי כמו משהו שעומד להתפקע לערימת שטויות… מוּדָעוּת, להיות נוכח… מה, אני לא נוכח מעצם היותי? אז ככל שקראתי, וחשבתי על איך אני חי, שמתי לב שכנראה שלא. אני נוכח, אבל מודע מאוד כל הזמן לאיך אני נוכח, איך אני נראה, מה חושבים על איך שאני נראה, מה חושבים על מה שאני אומר. זה לא אומר שאני באופן מודע מתנהג כמו שהיו מצפים ממני בשביל לְרַצוֹת. אבל איפהשהו, רוב הזמן, יש מין בקרה כזו: האם אני נראה מטופש עכשיו? האם אני מתנהג באופן שמתאים ל"דמות" שאני אמור לייצג? האם אני אומר דברים חכמים? בלה בלה בלה… אני חושב שכשמחשבות כאלה עוברות מידה מסויימת, הן מתחילות לגרום לי לפספס חלק מהחיים. אה כן, והן גורמות לי לא להיות כן עם עצמי. ואולי זה יותר גרוע.

עכשיו אתם תוהים למה התמונה המטופשת משמאל… יש את הפוסטר הזה לסרט עכשיו על לוחות מודעות. אז מלבד העובדה שהוא מסתדר עם רוב התמונות שפונות בגדול לקהל הגברים (רובן פרסומות, עם כוונה קצת יותר מינית אבל בכל זאת – אישה עם פה קצת פתוח אף פעם לא סגור לגמרי, הגבר מתעניין באישה, האישה מתעניינת בי – הצופה) לדעתי היא מתארת בדיוק את מה שדיברתי עליו. מין תחושה של לחיות תוך מבט מבחוץ. האיש הזה נותן לי פרח ומתסכל עלי בתשומת לב רבה, אבל אני, אני מעבר לכל זה. אני אחייך למישהו חיצוני, צופה, אני מודעת לו, אני מחוץ לסצינה. פתאום האיש נראה מטופש, עומד לו שם עם הפרח הזה, לא שם לב שהאישה בכלל לא מסתכלת עליו, אלא מסתכלת על הסצינה מבחוץ. הכל נראה מטופש כשמאמצים את נקודת המבט הזו, של ה"סרט", של ציניות. אבל מי באמת מטופש? היא הרי לא בתוך הסצינה, שהיא החיים שלה, אבל היא גם לא באמת צופה. היא מנסה להיות בשני העולמות והיא בשום מקום. צפה לה, היא והציניות שלה. (כל זה נכתב בלי לראות את הסרט, סתם מלהסתכל בתמונה, זה לא אמור לשקף את הדמויות עצמן).

יצא לי לקפוץ פעמיים למוזיאון Tate Modern בלונדון (חינם רובו). בקומה התחתונה היתה תצוגה מוזרה של מעיין רחבת משחקים למבוגרים, עשויה מעץ. והקטע היה פשוט להשתמש במתקנים האלה (ללכת על חבל, ללכת עד שפה צרה מעץ שהולכת ונהיית צרה עד שאי אפשר עוד ללכת, לטפס עם הרגליים בין שתי קורות, להתגלגל בתוך גליל גדול מעץ כמו אוגר בכלוב). הייתי שׁם רק עם עצמי (ושאר המבקרים). לקח לי שתי דקות לעמוד ולהסתכל על אחרים ולחשוב כל מני מחשבות:

* איזה אמנים מתלהבים, לכל שטות קוראים היום אומנות.

* מה זה מנסה לומר המיצג הזה?

* איזה מטופשים האנשים שמשחקים במתקנים כמו איזה ילדים ולא רואים איך הכל מטופש.

* איך אני מקנא באנשים המטופשים שלא אכפת להם שהם נראים מטופשים.

התחלתי לדמיין איך זה היה מרגיש ללכת על השפה שהולכת ונהיית צרה, או על החבל, או להתגלגל בתוך הדבר הזה. דמיינתי את זה מתוך הסתכלות באחרים עושים את זה.
ואז חשבתי, רגע, אני לבד פה, אף אחד לא מכיר אותי. אני לא אמור לצחוק על הדבר הזה בשביל אף אחד, ולא להתפדח מול אף אחד, או לוותר על זה כדי לא לפדח מישהו אחר, או להיכנס בשביל להראות שלא אכפת לי להיראות מטופש. אני פשוט פה. הלכתי על זה…

בהתחלה הרגשתי מטופש (וגם באמצע וגם בסוף), אבל המשכתי בכל זאת. לא היה קשר בין איך שחשבתי שזה מרגיש לאיך שזה היה באמת. חלק היה סתם, חלק היה מעניין, חלק היה ממש מגניב, וחלק ממש קשה (ללכת על חבל).

אחרי איזה רבע שעה כאלה, חשבתי כמה הציניות/בושה האלה מוֹנְעִים ממני בחיים האלה. ואיך המחשבה על איך זה מרגיש לא קשורה בכלל לאיך שזה באמת מרגיש. איך לעשות משהו, פיזית עם הגוף, להיות שם, שונה לחלוטין מלחשוב על זה, מלדבר על זה. כמה חלל אנחנו ממלאים במלל וציניות ושטויות רק כדי להמנע מדברים, פשוטים, בהישג יד.

זה מזכיר לי, בטפסי קבלה לעבודה במשרד ממשלתי שעבדתי בו, היה בין אלפי הטפסים, טופס שבו אני מתחייב לדווח לקב"ט המשרד אם אני מחליט להצטרף לסדנא למודעות עצמית (לא הגשתי אותו בסוף, ולא קרה כלום). תכלס אני מבין אותם. כדי לשמר סדר חברתי מעוות כמו זה בו אנחנו חיים כיום, מאוד חשוב שאף אחד לא יסתכל על עצמו פנימה וישאל שאלות. עדיף להמשיך לחשוב שלא להיות ציני ומריר זה מטופש, שתמיד אחרים אשמים, שאני רק אעשה את העבודה הקטנה שלי פה ולא אכפת לי בורג של איזה מכונה אני, שאין לי ממש שליטה ואחריות על החיים שלי ואני צריך אותם שידאגו לי.

אגב, הבלוג הזה הוא נסיון לצאת מהמחשבות של "האם מה שאני חושב מטופש?". בינתיים זה מרגיש טוב.

אגב (2), תודה לנקדן של זולו שעזר לי לנקד מילים קשות.

אשמה

אורית קמיר מנסה לשנות את השיח בישראל באמצעות מתן תשומת לב למשמעויות השונות של המילה כבוד כפי שהן משתמעות בשפה (ספר1, ספר2):

"מהו "כבוד"? מה מקומו בחברה הישראלית? מדוע קבעה אותו הכנסת כערך היסוד של מדינת ישראל? כיצד משתלבת קביעה ערכית חוקתית זו עם המציאות הישראלית על פניה והיבטיה המגוונים?

ספר זה מציע נקודת מבט חדשה לבחינת ערכיה של החברה הישראלית, מגמות חברתיות ומשפטיות, הבניה מיגדרית, שסעים ועימותים אידאולוגיים, ומצבו הקיומי של הפרט בישראל. הספר מציע להשתית נקודת מבט זו על ערך היסוד שקבעה לעצמה החברה הישראלית בחקיקתו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.

נקודת המוצא של הספר היא כי המונח הישראלי-העברי "כבוד" הוא מושג-סל של משמעויות שבשפה האנגלית מבחינים ביניהן בעזרת המילים honor, dignity glory, respect. הספר טוען כי הציונות המדינית הדגישה סוג אחד של כבוד, ואילו חוק היסוד משנת 1992 ניסה לחזק סוג שונה של כבוד; כי המתח המאפיין את היחסים בין שני סוגי הכבוד הללו מתבטא בהקשרים שונים של המציאות הישראלית; כי התייחסות רצינית לסוגי הכבוד השונים עשויה לסייע בהבנת ביטויו של מתח זה והתמודדות עמו."

בעקבות כמה שיחות שהיו לי לאחרונה, התחלתי לחשוב שיש לנו בעיה דומה עם המילה "אשמה". אני לא בלשן, אבל אני יכול לפחות לתהות. אומרים שמגוון המילים שמתארות משהו מסויים בשפה מסויימת מעיד על היחס לאותו עניין. הכוונה לא רק למילים נרדפות, אלא למילים שמבחינות בין דקויות. כנראה שמשהו גרם לעברית להתייחס לעניין האשמה בצורה דלה יחסית. וכמובן, שלשפה והמבנה שלה יש השלכות על המשך ההסתכלות על אותו עניין.

אני לא יודע איך זה בשפות אחרות אז אתייחס רק לאנגלית. מה שאצלנו מסתכם בשורש א.ש.מ, נחלק לכמה אפשרויות באנגלית:

• accusation – הַאֲשָׁמָה. הדגש הוא במה מאשימים ואת מי.
  
• blame – "אני מאשים". משהו קרה לא טוב, ואני מוצא את מי להאשים. הדגש הוא על פעולת ההאשמה. i blame you
  
• fault – "זו אשמתך". שוב, קרה משהו לא טוב, והוחלט אשמת מי זה. הדגש הוא על המחדל עצמו. its your fault
• charges – "סעיפי האישום". הדגש הוא על פירוט של במה מאשימים. לאו דווקא במובן המשפטי.
  
• guilty – האישום נבדק, והנאשם נמצא אשם. הוא לא חף מ"פשע". הדגש הוא על ההבדלה בין כן או לא.
  
• guilt – "רגשות אשם". הדגש הוא על התחושה העצמית וההתייסרות העצמית.

אמנם העברית מתמודדת עם המגבלה שלה, של ניקוז כל זה לשורש אחד על ידי שימוש בבניינים שונים והטיות שונות, אך עדיין יש פה מגבלה גדולה. למרות ההטיות השונות, עצם השימוש בשורש הזהה גורם לנו להתנקז למשמעות אחת. האשמה (איזו מילה כבדה) שהיא accusation (עצמית או על ידי אחר), יכולה להוביל לכמה תוצאות אצל מי שהאשימו אותו. ברור שהבסיס הוא התגוננות. אבל חוסר החיבור הישיר לשורש א.ש.ם, יכול לאפשר עוד אופציה. והיא בדיקה במה מאשימים אותי ומה אפשר לשנות (ביקורת עצמית). כשמגיעים לסעיפי האישום charges – אפשר לבדוק אחד אחד אם יש מה לשנות ולשפר. אם אומר its my fault – יש לי אפשרות לבדוק מהו המחדל שלי ולתקן אותו (לקיחת אחריות). ואולי, אפילו, להתנצל… אבל בעברית אם אני אומר – זו אשמתי – אנחנו כבר ברגשות הפולניים האלה של התבוססות ברגשות אשם. גם כשאני כותב את זה אני מרגיש מגוחך כי אני חושב בעברית, והכל באמת מתנקז לי לתוקפנות שבהַאֲשָׁמָה ולנוחות והאומללות של רגשות האשם. השאלה אם אין דרך אחרת…

ולמה נוח כל כך להתנקז לרגשות אשם? אני חושב שיש בהן משהו מזכך. יש בהן מין הודאה באשמה החוצה, מעין קבלה של האישום החיצוני (אם הוא היה חיצוני), ובכך אני ממלא את חובתי החוצה. גם מבפנים אני מתייסר ובכך מכפר על העוול שכנראה עשיתי, ובזה זה נגמר – אבל כלום לא נעשה. לא היתה לקיחת אחריות, והכי הכי חשוב – אין רצון לשנות. וזו אולי הסיבה העיקרית למה הכל מתנקז לשם. רגשות אשם הם כלי מעולה לא לשנות כלום. "אני כל כך לא בסדר, אין תקווה ממני" (יאוש), "הנה אני מתייסר על מה שעשיתי" או יותר גרוע "מתייסר על מה שאני עדיין עושה" (יורים ובוכים). יכולות להיעשות פעולות כדי "לפדות" את האשמה הזו כמו ריצוי של מישהו אחר, או פעולה "בעלת משמעות" בשדה אחר לחלוטין (פדיון כפרות). ההתנקזות לרגשות אשם יכולה להוביל גם להיפך – לנסיון לדחות את האישומים. אני לא רוצה את ה"אשמה" הזו עלי, אני "בסדר" ואין לי על מה להרגיש אשם, אני עסוק בלהתגונן במקום בלהתבונן. וכל אלה ביחד, הן נוסחה מעולה להמשיך ולדשדש בבוץ של חוסר שינוי וחוסר לקיחת אחריות.

אולי הגיע הזמן ליצור מושגים חדשים בשפה לגבי אשמה והַאֲשָׁמָה, כדי שלא יהיה להם את אותו צליל פולני אומלל שמתנקז לכלום. כדי שאפשר יהיה לתת ביקורת על מישהו (או על עצמי) מבלי שיגש להתייסרות או התגוננות – שניהם חסרי תוחלת.

אני מציע להתרכז סביב מושגים שכבר קיימים כמו: אחריות, ביקורת עצמית, התבוננות.

אולי זה תמים לחשוב שלשפה יש כל כך הרבה כוח, הרי ברור שמדובר גם כן במנגנונים נפשיים מאוד חזקים, אבל אני חושב שהשפה יכולה במידה מסויימת לעכב או לקדם אותנו בשיכלול המנגנונים האלה.

הבדיחה

מילן קונדרה כתב ספר על מפלגה שלא הבינה בדיחה. זה מפחיד כשמאבדים את חוש ההומור והכל נהיה כל כך רציני. אבל זה צד אחד של המטבע. כי בדיחה, גם בספר של קונדרה, מנסה לבדוק את הגבולות. במקרה שלו הגבול היה מאוד קרוב וכואב. אבל בדיחה תמיד באה לבדוק, ולרוב היא מתריסה, בעיקר כשהיא מתקרבת לגבול – הי גבול! אין לך חוש הומור.

בדיחה יכולה לשמש כמחאה ושבירת הסדר הקיים, אבל בדיחה יכולה גם לשמש ככלי לשימור הסדר החברתי הקיים. הכל תחת אותם חוקים של התרסה (ממש אוקסימורון – "התרסה ששומרת על הסדר הקיים", ושם בדיוק הקסם).

ויצו אירגנה, לקראת יום האישה של 2009 קמפיין נגד פרסומות סקסיסטיות. כשמסתכלים על הוידאו מהאירוע, יש תחושה לא נעימה. חבורה של נשים, פמיניסטיות, חסרות חוש הומור, כבדות, מצקצקות על קטעי וידאו שנונים, שאמורים לעשות כיף. ובכלל, הן הרי משחקות לידי המפרסמים, שזה בדיוק מה שהם רצו, שחבורת נשים יצאו נגד הקטעים שלהם, יעלו את הרייטינג, וישימו אותם במשבצת ה"חתרנית" והמגניבה.

את התחושה הזו יצרה הפרסומת, מעצם יצירתה. אם ה"שנינות" שלה לא היתה מוצלחת, לא היה טעם בכלל להזכיר אותה. אבל דווקא בגלל שהיא "שנונה" – נוצרת הבעיה. דבר ראשון היא יוצרת מצב שכל ביקורת עליה הופכת את המבקרת לחסרת חוש הומור (ומתוקף כך לא ליגיטימית). בנוסף, יש משהו בפרסומות האלה (לא רק פרסומות), שמודעות לעצמן ולהומור שלהן, שכאילו הופך אותן לתמימות. הסקסיסטיות כל כך בוטה שברור שזה לא בא להזיק, ויש הומור עצמי כזה, לדוגמת  גולדסטאר. עכשיו נו, באמת, הרי ברור שצוחקים, מה אתן עושות מזה עניין… יאללה יאללה אל תהיו כבדות.

אבל אי שם מאחור, דרך הדלת הזו שההומור פותח (בעיקר כשהוא באמת מוצלח), נכנס מסר. נכון, אנחנו מודעים, והכל בצחוקים, אבל הצחוק הזה מסיר הגנות, והמסרים הסקסיסטים – האמיתיים, החבויים, כפי שהנשים בוידאו פירטו – חודרים פנימה.

בתור חובב בדיחות קרש, יש איזה דחף להוציא כל "מחשבת קרש" שעולה לראש, בתקווה שאולי זה יצחיק מישהו. העניין הוא, שבכל מה שנוגע לעניינים סקסיסטיים, אני ממש נפעם מהעוצמות של זה אצל אנשים מסביב. קודם כל, הפוטנציאל של נושא מיני לייצר בדיחה הוא אינסופי. כל דבר שרק מתחרז עם 69, או יש בו שתי אותיות מאיבר מין – ישר מנוכס לבדיחה סקסיסטית. ולא רק זה, היכולת של אנשים להתאפק ולשמור לעצמם את הבדיחה, פשוט שואפת לאפס.

זוכרים את רוג'ר ראביט? תמיד כשאני חושב על הסיפור הזה של הבדיחות, וחוסר היכולת של אנשים להתאפק, אני נזכר בסצינה שבה רוג'ר ניסה להתחבא, כשהבחור הזה בתמונה חיפש אותו. הוא בסוף נחשף, כשהטיפוס הזה הקיש על הקיר את המקצב של שיר מסויים, רוג'ר לא התאפק ושר את סוף השורה (תכונה בלתי נשלטת של דמות מצויירת, לפי חוקי הסרט).

ככה אני מרגיש לגבי הבדיחות האלה… משהו נאמר, שאפשר להפוך אותו במשחק מילים לבדיחה סקסיסטית, ומיד אפשר לראות מישהו שעולה לו חיוך מטופש כזה. כאילו חוקים לא כתובים מכריחים אותו להוציא את זה, גם אם חייו יהיו תלויים בזה (או תלונה על הטרדה מינית). ואז אחרי שהוא מוציא את זה, הוא מחייך חיוך שובב של… נו, אתה לא מצטרף? אין לך חוש הומור?

 

לא. אין לי.

everything counts

את השיר הזה הם לא ניגנו אתמול בהופעה. והוא גם לא זרק גופיה מלאה בזיעה על הקהל…
אבל שירים אחרים מעולים כן היו.
היה כיף, חבל על הזמן.

(מי שלא רואה למעלה את הקליפ אז הוא כאן)

הפיזיולוגיה של החדלון

יש לי שתי משימות גדולות על הראש. שתיהן על המחשב. אחת תיכנות ואחת כתיבה.
אני קם שניה להביא קפה, חוזר אחרי שתי דקות למחשב. עד שהצצתי באתר של העיתון נגמר הקפה. חוזר למטבח להכין סנדביץ. חוזר למחשב, מסתכל על המשימה שלי. עד שאני מבין איפה עצרתי ומה הדבר הבא לעשות, גמרתי את הסנדביץ. קם להביא תוספת. חוזר, יש מייל חדש – פותח – נגמרה התוספת. מחזיר את הצלחת בוהה עוד קצת במסך ואז הכלב מבקש טיול. יוצא לטיול – חוזר – יש כמה מיילים.

ואז…

אני אוזר כוחות. די לבטלה הזו.

אכתוב על זה פוסט.

הבלתי נמנע

שבועיים אחרי שגילו את החולה הראשון בשפעת החזירים בישראל, הוכרז על מצב חירום והוטל משטר צבאי. בשלב זה היו כבר 1400 מתים מהמחלה. הוחל עוצר לילה ברחבי המדינה, השמירה על בתי החולים הופקדה על חיילים. המצב היה יחסית בשליטה עד לאירוע שבו חולה בבידוד שאיבד את העשתונות לא נשמע להוראות והמשיך לרוץ החוצה מהבידוד. הוא נורה למוות במקום. אלה היו הימים האחרונים של מחלקות הבידוד. מספר ימים לאחר מכן כבר לא היו חדרי בידוד במחלקות, ואפילו לא מחלקות בידוד. בתי חולים שלמים פונו והפכו למבני בידוד, אך ככל שהמאמצים לבודד את המחלה גברו – כך גברה האלימות שלה והמידבקות שלה. החיילים כבר לא שמרו מתוך בית החולים, אלא הקיפו אותו מבחוץ. אספקה הוצנחה מלמעלה מאחר שבפעם הקודמת שהשתמשו ברכב קטן בלתי מאוייש כדי להעביר את האספקה פנימה, פלוגה שלמה נדבקה בשפעת כאשר הרכב חזר לטיפולם.

על כל פנים, ביום שבו החולה נורה למוות, החלה התמרדות כללית של החולים האחרים במחלקות הבידוד. לא רק אימת המוות מהמחלה היתה שרויה עליהם, עכשיו גם המדינה, שאמורה לטפל בהם – יורה בהם. התמרדויות אלה  והמשך השתוללות המחלה הם שהובילו לבידוד בתי חולים שלמים והקפתם מבחוץ. בתי החולים נותקו מאמצעי תקשורת כמו טלפונים ואינטרנט מכיוון שהיו חולים שניסו ליצור קשר עם אנשים מבחוץ כדי להפסיק את המצב הנוראי הזה. הטלוויזיה המשיכה לקלוט והממשלה העבירה מסרים לתוך בתי החולים באמצעותה.

מלבד דיכוי המרד, גם המחלה נרגעה במקצת עם פעולות אלה. מרגע שהכוחות עזבו את פנים בית החולים, ובעצם נוצרה מעין סביבה "לא מבודדת" בתוך בית החולים – חולים הפסיקו למות מהמחלה.  חוקרים חשבו שעבר הגל הגדול של המגפה, אך התבדו. חולה אחד הצליח לברוח באמצעות מנהרה. התנאים בבית החולים היו קשים, היה חוסר באספקה והשלטון הפנימי שנוצר לא היה לרוחם של כולם. האיש חיפש אוכל ומקלט. הוא פרץ לאחד הבתים בישוב הסמוך. בני המשפחה השתלטו עליו ונעלו אותו בשירותים. תוך שעות הוא החל לגסוס, ובני המשפחה חלו. הצבא בודד את הבית ובני המשפחה גססו גם כן. החייל הראשון שהגיע לאירוע חלה גם הוא וכל המתחם בודד גם הוא כולל 100 חיילים שעסקו בבידוד. החולים בבית נפטרו, אך החיילים היו חולים רק במקצת.

דר' גולדשמידט, אפידמיולוג שנוי במחלוקת, שם לב להתרחשות הזו ותהה, איך יכול להיות שמחלה קטלנית כמעט לכל חולה בבידוד אינה קטלנית כאשר מבודדים כמות גדולה של אנשים. זה נוגד כל הגיון. הוא חשב לעצמו, שיש טיפולים רפואיים שנראים מנוגדים להגיון ביולוגי. הרי ידוע שהגוף הוא המרפא הטוב ביותר של עצמו, אך לפעמים הוא זקוק לקצת הכוונה. קורה שהדרך שהגוף רואה לנכון לטפל בבעיה מסויימת – גורמת לנזק יותר גדול מתועלת. אז הטיפול הרפואי, הוא לא נגד הבעיה המקורית, כי אם נגד התגובה הטבעית וההגיונית מנקודת מבטו של הגוף. הרפואה הגיעה למסקנות כאלה לא תמיד לפי הגיון ביולוגי – הרי הגוף פועל לפי אותו הגיון – אלא באמצעות תצפית מהצד. תצפית "אובייקטיבית" שלא מתוך להט המאורעות בו שרוי הגוף החולה, שמראה שהדבר הכי הגיוני לעשות הוא את מה שנראה בתחילה הכי לא הגיוני.

דר' גולדשמידט החל להיות קצת מודאג. מה שזה אומר מבחינת הממצאים האפידמיולוגים הוא, שלמרות שנראה שהגיוני לבודד את החולים כמה שיותר, אם מסתכלים על המצב מבחוץ, בעין לא מעורבת, הדבר הנכון הוא לבטל כל בידוד. איך זה יכול להיות? לא ברור, נמצא לזה כבר הסבר אחר כך. זה נוגד את האינסטינקטים שלו כרופא וכחוקר מגיפות, ולכן מפחיד אותו, אך זה מסתמן כאופציה הטובה ביותר. דר' גולדשמידט פנה לראשי הצבא כדי להציע את הסברה שלו, הוא ביקש ליצור ניסוי מבוקר של פתיחת בידוד, אך זכה לתגובות לועגות ותוקפניות.

אמנם הקצב לא היה גדול כמו בתחילה, אך המחלה הרגה עדיין עשרות ולעתים מאות אנשים ביממה. פעם בכמה ימים היו הדבקות חדשות. היו שהחלו לדבר על השמדת בתי החולים ושריפתם, כדי להציל את האוכלוסיה הבריאה. מפקדי ביניים בצבא אפילו ניסו מדיניות כזו. במרפאה מסויימת בגליל, אחד החולים החל לירות עם אקדחו לכיוון החיילים השומרים, ובתמורה כל המרפאה הופגזה מהאוויר והושמדה. כל מי שגר בנתיב של ענן העשן נדבק וחלה בצורה קשה מאוד. שוב החלו בידודים על בידודים. מפקד הגיזרה התראיין בטלויזיה והסביר שלא היתה לו ברירה מכיוון שאחד החולים סיכן את הכוחות ששומרים על בטחון ובריאות אזרחי ישראל הבריאים. המחיר שתושבי העיר נאלצו לשלם בהידבקותם ציער אותו, אך זהו המחיר שעליהם היה לשלם כדי שיוכלו לחיות בבטחה ובבריאות. הוא ניסה לפנות באמצעות הטלויזיה אל כל החולים בבידודים, שלא ינסו דברים כאלה יותר. לכל מדינה יש את הזכות להגן על עצמה, ואם החולים רוצים שנפסיק להרוג אותם, עליהם להבין שהם יהיו מבודדים עד למותם באיזורי הבידוד.

דר' גולדשמידט, שהיה נחוש בצדקתו, החליט להסתנן לתוך אחד מהאיזורים המבודדים הגדולים, כדי להוכיח את הסברה שלא יאונה לו כל רע. הוא חבר לקבוצה מחתרתית והם הצליחו ביחד להסתנן לתל השומר, בית החולים הראשון שבו חלו. הוא שהה שם כיומיים, נפגש עם מנהיגי החולים בבית החולים והצליח לחזור החוצה. לאחר צאתו, חש מעט ברע אך הבריא לחלוטין לאחר מכן. הוא פרסם את ממצאיו ונעצר מיד לאחר מכן על הפרת צו שטח צבאי סגור, נסיון להדבקת אוכלוסיה גדולה במחלה מידבקת קלטנית, ונסיון המרדה בעת מצב חירום, ונידון ל-18 שנות מאסר.

בכלא הוא כתב את המניפסט: "הפתרון – ביטול הבידוד, הבלתי נמנע – בלתי נמנע הוא". הוא הצליח להבריחו החוצה מהכלא, ועל כן נענש בחודש בבידוד. עם כניסתו לבידוד, התעורר הנגיף הרדום והוא חלה בצורה קשה ונפטר.

דר' גולדשמידט הציע לבטל את כל הבידודים, כך שהמחלה תדעך ותאבד מעוקצה. כולם יחלו במחלה קלה, והרוב המוחלט יבריא לחלוטין. נטפל אחד בשני במקום להתנכר, לפחד ולשנוא. הפחד מהמחלה הוא שמקיים אותה ומעצים אותה. הרעיון זיעזע את הבריאים, שטענו שהוא יביא לחיסולם.

שבועיים לאחר מותו, בעקבות נסיון פריצה גדול, בית חולים תל השומר הופגז ונפגע במספר מחלקות. באותו יום חמסין האוויר עמד, וענן העשן התפזר על שטחים עצומים, קוטל רבבות אנשים. השמירה על 300 מתקני הבידוד נחלשה עקב הצורך בחיילים לשמור על הסדר באותם שטחים. מאות אלפי המבודדים פרצו החוצה בזעם ובפחד לאחר שבעה חודשי בידוד. היו הידבקויות חדשות, אך מאחר ומערכת הבידודים קרסה, התחלואות היו קלות ללא נזקים גדולים. תוך ימים ספורים המגיפה דעכה לחלוטין.

זה מסוכן

אתם חייבים להודות שזה מצחיק. סופסוף רואים פעילות יזומה של שלטונות החוק נגד האלימות של המתנחלים כלפי ערבים, ותראו איך זה נגמר. בגדול, שוטרים התחפשו לערבים שנתקעו עם האוטו בצד הדרך, באו מתנחלים והחלו לתקוף אותם, אז השוטרים ניסו לעצור אותם (כנראה לא באתר התקיפה).

עו"ד עדי קידר ייצג את החשודים בבית המשפט, וטען כי התנהלות השוטרים היתה "פרובוקטיווית", כיוון שהשוטרים פעלו בדומה למחבלים שביצעו את הפיגוע בבקעה לפני כשבועיים. לדבריו, "המתנחלים היו יכולים לחשוב שמדובר באירוע ביטחוני". על פי ההערכות במשטרה, המחבלים שביצעו את הפיגוע בבקעה עצרו בצד הדרך וביימו תקר בגלגל, השוטרים עצרו כדי לעזור להם והמחבלים פתחו לעברם באש מטווח אפס.

בסדר, נו. עורך דין. כל הסיפור הזה של תקר הוא מטורף. אני בעד להכניס חוק שכל מכונית עם פנצ'ר – אפשר לפוצץ אותה על יושביה, אולי זה מחבלים. בקיצור, האמירה הזו שיעשעה אותי, אבל כשהמשכתי לקרוא, הצחוק שלי הפך לצחוק מטריד כזה, צחוק של יאוש…

בית המשפט מתח היום ביקורת קשה על שיטת הפעילות של המשטרה, וקבע כי זו סיכנה חיי אדם. השופט דוד גדול כתב בין היתר בהחלטתו: "אני מבקש להצטרף לפליאתו של עו"ד קידר על עצם הרעיון שעמד בבסיסו של אותו אירוע, שבו המשטרה, לאחר שאיבדה שניים מטובי בניה, מסכנת שוב את אנשיה". בית המשפט סירב לאפשר למשטרה לעכב את ביצוע ההחלטה על שחרור החשודים כדי לערער עליה. 

שמעתי שהמחבלים אכלו ביסלי לפני תקיפת השוטרים. ולכן, אכילת ביסלי במסגרת נסיונות אכיפת חוק היא פרובוקציה, בעיקר לאחר שהמשטרה איבדה שניים מטובי בניה. השופט, לא עורך דין, עכשיו אומר שהיה מדובר בסיכון אנשיה של המשטרה. לא הבנתי.. האם הוא מתכוון שהסיכון הוא מפגיעה על ידי פלסטינים או על ידי מתנחלים… כי לשלוח שתי שוטרות להיות סוכנות בין סוחרי סמים למשך כמה חודשים זה בכלל לא מסוכן. ורגע, המשטרה והצבא לא מפעילים בשיטתיות מסתערבים? זה לא מסוכן? זו לא תחבולה?

אבל חשוב לשים לב. החשודים שוחחרו, בלי אפשרות של המשטרה לעכב את הבקשה. המשטרה נענשת על שביצעה את תפקידה.

בית המשפט השלום בכפר סבא קיבל את עמדת ההגנה, לפיה התחזות השוטרים היתה פסולה, וקבע כי החמישה ישוחררו בתנאים מגבילים…

מה פסול, מה?

הייתי רוצה בכיף לכתוב כאן "חלם" או "יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל", אבל לצערי זו תהיה התחמקות. זו לא טיפשות, זה לא בילבול. זו הבנאליה המפגרת של הכיבוש. בלי הרוגים, בלי נישול משטחים, סתם ככה…
ולסיום:

ממשטרת ש"י נמסר: "נעביר את התייחסותנו רק לאחר שנקרא את פרוטוקול בית המשפט". בשל כניסת השבת פרוטוקול הדיון טרם פורסם. 

על זה אמרו דפש מוד:

It all seems so stupid
It makes me want to give up
But why should I give up
When it all seems so stupid?

זה לא אני

אחד המסרים הראשונים שלמדתי בקורס אילוף כלבים בצבא, הוא ש"תיקון" – כלומר עונש על פעולה לא רצויה שהכלב עושה – צריך להיתפס על ידי הכלב כאילו בא משום מקום. כלומר, לא אני, עם המטען הרגשי שלי, נותן את ה"תיקון" (שיכול להיות למשל משיכה חזקה ברצועה), אלא "העולם", "כוח עליון" כלשהו, בלתי תלוי. כך הוא לא ינסה להימנע מהתיקון בתחבולות שהוא יעשה מולי, הרי זה לא אני, זה פשוט ככה. אם אומרים לשבת ולא יושבים – "העולם" מעביר לו מסר שזה לא טוב. וזהו. נקודה. במקביל ליצירת המוחלטות של הפקודות מבחינת הכלב, זה עושה גם משהו אצלי. אני מתחיל להרגיש שזה באמת לא אני שעושה את זה, שמכאיב לו. זו פשוט התגובה היחידה האפשרית להתנהגות, ומכיוון שכך, זו לא החלטה שלי, אז זה לא אני.

 

אני חושב על כל הכתבות שהתפרסמו בימים האחרונים על התנהגות הצבא במבצע האחרון. מלבד העובדה שמצחיק אותי שעושים מזה עניין: הרי העדויות לדברים קיימות תמיד, רק בוחרים לא להאמין להן, מי שבצבא יודע טוב מאוד שזה מה שקורה. אני חושב על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על התוקפנות שלנו. מלבד גישת ה"זה לא היה, אבל אם זה היה אז זה מגיע להם", יש כאן עוד משהו. אנחנו עומדים מול בעיה לא פשוטה: יורים עלינו מתוך אוכלוסיה. הפתרון שאנחנו מציעים מזכיר לי מאוד את גישת האילוף ההיא. קסאם שיוצא מבית ספר, מאוכלס או לא, הוא הגורם, ופגז התותח או המרגמה שנוחת בבית הספר בתמורה, הוא התוצאה. אנחנו משכנעים את עצמנו שאין אנשים בדרך, אין החלטות בדרך, אין דילמות. א' מוביל ל-ב' – זו דרכו של עולם. זה בכלל לא אנחנו. זה לא חשוב כרגע כמה חפים מפשע יפגעו, כמה לא יעילה פעולה זו תהיה, הרי זה בכלל לא אנחנו עושים את זה. זה "העולם" שעושה את זה, "כוח עליון". "זה מה שקורה כשיורים מבית ספר". אפשר אפילו לדמות את זה לכך שעצם הכנסת הטיל למשגר בצד הפלסטיני ושיגורו מהווים את הפקודה לשיגור טיל הנגד, כלומר המשגרים מביאים באופן פעיל להשמדת האנשים שיושבים סביבם. אני לא מסיר פה רגע אחריות מאותם משגרים על האנשים שסביבם, אבל אני רוצה רגע לדבר על האחריות שלנו, שכבר פשוט לא קיימת. הפנמנו את הסיפור הזה בצורה לא רגילה.

 

מה שמסוכן בזה, מלבד העובדה שזה פשוט לא עובד, זה שנוצר ניתוק רגשי חזק בין החייל הישראלי שמבצע את ירי הנגד לבין התוצאה של הירי שלו. אנחנו מתגאים שאנחנו "לא מתכוונים" לפגוע בחפים מפשע. אבל אנחנו הרחקנו לכת בזה – אנחנו אפילו לא "פוגעים בלי כוונה" – אלא זה פשוט לא אנחנו. הניתוק הזה – שבו החייל המבצע ירי כזה בעצם מרגיש כמו "שליחו של כוח עליון", חסר בחירה, ולכן גם חסר אחריות על ההשלכות – מאפשר מעשים בלתי נסבלים. הניתוק הזה גם לא מאפשר להסתכל על זה בעיניים, לבדוק איפה הגבול שלנו. לבדוק האם זה עובד בכלל. לבדוק אם יש ברירה אחרת. אם יש משוואה אחרת.

 

אני גם תוהה, האם הכלבה שלי באמת האמינה שהעונש הגיע משום מקום. וככל שאני חושב על זה, ברור לי שהיא ידעה שזה ממני. לא כל שכן, בני אדם, או קבוצות בני אדם. אנחנו מנסים "לצרוב את התודעה" הזו כבר שנים, אבל זה לא מצליח. כנראה שהמשוואה הזו פשוט שגויה, ואנחנו הצד היחיד שמאמין בה. הרי תושבי עזה, למרות הכעס על החמאס, יודעים שאנחנו אלה שבוחרים להרוס אותם, הם מאשימים אותנו בהרס, ושונאים אותנו, ואנחנו ממשיכים לתהות למה הם לא מבינים שזה החמאס גרם לזה (לפי אותה משוואה עקומה).

 

וכן, עשיתי לכלבה שלי בצבא פעמים אחדות דברים בלתי נסבלים. לא רק אני. כי האמנתי שזה בכלל לא קשור אלי, כי צייתתי למה שאמרו לי בלי לחשוב שיש לי בחירה אמיתית. בלי לחשוב שיש אפשרות שיש משוואה אחרת בכלל. אני יודע, שבכל הנוגע לאילוף כלבים יש משוואות רבות, זו שלימדו אותי הייתה רק אחת. אני בטוח שיש משוואות רבות אחרות בניהול קונפליקט, ואולי, אפילו, אחת שעובדת.

 

אנחנו מספרים לעצמנו שמדובר בתגובה אוטומטית, למען הגנה עצמית. תגובה שלא תלויה בכלום אלא רק בטריגר שיוצר אותה. כמו רפלקס – פעולה פיזיולוגית אוטומטית אשר עוברת דרך מעגלים מקוצרים ליצירת תגובה מהירה, ללא התערבות מערכת העצבים המרכזית (מח). רפלקסים נועדו לאפשר שיווי משקל מבחינות פיזיולוגיות שונות, גם שיווי משקל פיזי – עמידה, הליכה, ריצה. אבל מכיוון שהן תנועות לא רצוניות, אשר מגיבות בצורה ישירה לטריגר, אם אנחנו רוצים שליטה בתנועות ולא סתם אוסף של תגובות, על המוח לדכא את הרפלקסים רוב הזמן. הם עדיין פועלים, אבל בעוצמה יותר נמוכה ועם ערך סף יותר גבוה. הדיכוי נעשה על ידי המוח, כדי שהוא יוכל להיות בשליטה. כך יש איזון בין שליטה, לבין תגובות חירום בלתי נשלטות (בעצם בלתי נשלטות אבל מבוקרות). במצב שבו הרפלקסים לוקחים פיקוד, והגוף או האיזור בגוף נהיה היפר-רפלקסיבי, אנחנו צריכים לחשוד באיבוד הבקרה מלמעלה – כלומר, פגיעה במח או במסלולים המובילים ממנו. אם אנחנו, כחברה, מסבירים לעצמנו, ומגדירים את עצמנו, כמעט רק באמצעות "תגובות אוטומטיות" (לא חשוב עכשיו אם מוצדקות או לא), ללא שום יוזמה או בקרה – כנראה שמשהו דפוק אצלנו במוח.